בלי לערב ילדים: כך נתמודד עם פחדים ולא נעביר אותם הלאה

אתמול יצא לי לפגוש את השכנה שלי ברחוב בטיול עם הכלבה הקטנה הידידותית והמתוקה שלה והצטרפתי אליהן לטיול. מולנו הגיעה אמא עם ילד בערך בגיל שנתיים או אפילו פחות וכשהוא ראה את הכלבה הוא התרגש נורא, כדרכם של ילדים, צעק "האווה אוו!" וניגש אליה ללטף. האמא בתגובה משכה אותו אחורה בחרדה, ואמרה לו "תיזהר! הוא יכול לנשוך אותך!" עד אותו הרגע הילד לא חש פחד, וגם לא הייתה לו סיבה לחוש כך. אבל מאותו הרגע סביר להניח שהוא יחשוב פעמיים לפני שירצה ללטף כלב, אם בכלל.

אנחנו עושים את זה הרבה בתור הורים, משליכים את הפחדים שלנו- רציונאליים יותר ורציונאליים פחות- על הילדים שלנו. יכול להיות שבתור ילדה האמא חוותה חוויה לא נעימה עם כלבה והיא לא התגברה עליה, אבל במקום להתגבר, ובמקום לאפשר לילד לעצב בעצמו את החוויות שלו- המעשה שלה גורם לילד לפתח פחד במקום שאין בו צורך.

אנחנו מפחדים על הילדים שלנו:

הפחד הוא תחושה רגשית ופיזית שמתעוררת אצלנו כשאנחנו חשופים לגורם חיצוני שמאיים עלינו או מסכן אותנו. כאשר אנחנו חשים פחד אנחנו לא תמיד מגיבים בצורה הגיונית והדבר הראשון שאנחנו רוצים הוא להגן על עצמנו ולאחר מכן לסלק את הגורם המאיים. למרות שהכלבה של השכנה שלי היא כלבה קטנה ממושמעת ומאוד ידידותית- היא עוררה תחושת פחד אצל אותה אמא והתגובה שלה היתה להגן על הבן שלה ולהרחיק אותו מהסכנה שהיא הרגישה שנחשפת לו. העניין הוא שברוב במקרים כלל לא נחשפת סכנה לילדים, או לנו, והתגובות האלה שלנו בתור הורים הן אלה שמטביעות אצלם פחדים ומעבירות להם את המסר שצריך לחשוש מגורם חיצוני- גם כשהוא לא מהווה סכנה בכלל.

זה טבעי שנפחד. וזה טבעי שזה יהיה מכל מיני גורמים- זה יכול להיות כלב, מים, גובה ועוד הרבה דברים. אבל כל עוד לא נשקפת סכנה לילד שלנו, אין לנו שום סיבה להשליך עליו את הפחד שלנו ולגרום לו לפחד מאותו הדבר- פשוט בגלל שאנחנו מפחדים ממנו.

אז מה עושים?

קודם כל מזהים את הפחד. להודות שאתם מפחדים זה השלב הראשון בכל התמודדות. ולאחר שתודו שאתם מפחדים וממה אתם מפחדים- הגיע הזמן להתמודד עם הפחד. בשביל שהילדים שלכם לא יחששו ולא יפחדו מאותם דברים או בכללי, אתם צריכים ללמוד להתמודד עם הפחד שלכם קודם כל אחרת התגובות שלכם תמיד תהיינה מגנות ולחוצות והן תחלחלנה אליהם. ההתמודדות עם הפחד תעזור לכם להוריד מרמץ הלחץ, להפסיק לפחד, לנטרל תגובות אוטומטיות של הגנה מפני סכנה שלא קיימת וגם תלמד את הילדים שלכם שזה בסדר גמור לפחד- אבל צריך להתמודד עם הפחד, או לפחות לנסות.

אני לא מצפה מאותה אמא להתהפך לגמרי ולהפוך לאוהבת כלבים שמלטפת אותם בכל הזדמנות ולא מפחדת מהם כלל, בטח ובטח אם היא חוותה טראומה בילדותה שפיתחה אצלה את הפחד הספציפי הזה. אבל התפקיד שלה בתור הורה הוא לא רק להגן על הילד אלא גם ללמד אותו להתמודד. אז מה היא יכלה לעשות אחרת? קודם כל להתלהב עבור הילד. הוא ראה כלב ומבחינתו זה השיא של היום והוא מרוגש ונרגש, תהיו איתו בחוויה! תנו לו להתרגש!  לאחר מכן יכלה לעצור ליד השכנה שלי ולשאול אם הכלבה מסוכנת. לבקש ממנה להחזיק אותה ולשאול אם הילד יכול ללטף (גם ללמד נימוסין ולבקש רשות על הדרך זה חשוב) את הכלבה. לאחר מכן עומדות בפניה שתי אפשרויות- האפשרות הראשונה היא לאפשר לילד לגשת ללטף את הכלבה עצמאית כאשר השכנה מחזיקה אותו ושומרת עליו והיא יכולה להסתכל מהצד ולא לשדר לו פחד אבל גם לא להיחשף יותר מדי לסיטואציה שלא נעימה לה. האפשרות השנייה היא לנסות להתגבר ביחד עם הילד על הפחד, להתכופף אל הכלבה וללטף אותה ביחד.

שוב אציין שזה בסדר גמור וטבעי לגמרי לפחד, השאלה היא איך מתמודדים עם הפחד ולא מעבירים אותו הלאה לילדים.

הכותבת היא דורית חרמון, מנחת הורים וצוותי חינוך. מחברת הספר "בשביל הסמכות – הדרך להורות בטוחה רגועה ומהנה".

קליק לפרטים נוספים

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות