כששיעול וזיכרון סלקטיבי נפגשים

הוא קם משתעל בבוקר ומסתכל עליי בעיניים רכות צלולות. עיניים מופלאות כאלו מהסוג שעליו כותבים את הבולשיט הזה שהן עושות חשק לרצות לצלול לתוכן..אלא שבמקרה הזה מדובר בבולשיט אמיתי. במשהו מוכח הלכה למעשה.

תמיד כשאני מסתכלת על העיניים שלו נפתחות בעדינות בבוקר, אני נזכרת בימים הראשונים שלנו יחד בבית החולים אחרי שנולד, והיו מביאים לי אותו מהתינוקייה לחדר ממש מוקדם בבוקר. היו מסיעים אותו אליי בעגלול, גור קטנטן עטוף בשמיכת בית חולים, עם עיניים עצומות ופה כפתורי קטן. לא ידעתי אז איך נקרא לו, ולמרות כל מה שאמרו לי והבטיחו לי, לא באמת הסתכלתי עליו וידעתי מי הוא ואיזה שם מתאים לו. הייתי מביטה בו כל בוקר, ישן מולי, חבילה מדהימה של חיים ואושר. הייתי מסתכלת עליו בנחת, על יציר כפיי, בוחנת את האצבעות הדקיקות הקטנות, מניחה ראש בעדינות במקביל אליו, מדברת אליו בלי קול, שואלת אותו בליבי האם הוא מבין שהוא שלי, שהוא יצא ממני, שהוא באחריותי. שהוא האפרוח הבלעדי שלי. ואני המבוגר האחראי שלו.

אני שואלת אותו איך הוא ישן, את האפרוח שלי שמזמן ניתן לו שמו, אשר באמת מתאים לו ומייצג אותו במדוייק. והוא עונה לי – בסדר. וכואב לי הגרון.
ואז אני שואלת אותו מה הוא רוצה שאני אביא לו. מה אני יכולה לעשות שיעזור לו. אז הוא עונה לי שהוא רוצה 2 וופלים ושצריך ללכת לרופאה שתבדוק לו את הגרון.
וכדי לאשרר את נחיצות העניין הוא משתעל עוד כמה פעמים. שיעולים קטנים רכים כאלו. כמו העיניים הטובות שלו.
אז אחרי שהוא מברר איזה יום היום, וקולט שזה יום ראשון, ושואל אם זה יום ראשון חופש כמו שהיה לא מזמן בחג השבועות, ומבין שזה יום ראשון שהוא לא חופש, אלא יום רגיל של תחילת שבוע ארוך רגיל, הוא שואל אותי אם אני באה לקחת אותו מהגן היום, ואם נלך לרופאה כדי שתבדוק לו את הגרון ותיתן לו מדבקות.
כדי שלא ישאר מוטרד מעניין מהותי זה, אני עונה לו שכן. כשאני אבוא לאסוף אותו היום אחה"צ ניסע לרופאה, כדי שתבדוק לו את הגרון.

LOVE

LOVE

יש לו זכרון מעולה, לדרדס הפלא שלי. זכרון נדיר. הוא זוכר בדיחות קטנות שאבא שלו מספר. הוא זוכר דברים שסבתא שלו הבטיחה לו או שאלה אותו. הוא זוכר את צבע החולצה של הגננת. הוא זוכר את סדר הישיבה של הילדים בגן כשרואים טלוויזיה, ומי ישב ליד מי, ומי ביקש עוד כריך עם שוקולד, ומי אמר שלא בא לו, ומי הייתה בכיינית ולבשה שמלה צהובה ורצתה שאמא שלה תבוא מוקדם.
יש לו באמת זכרון נהדר. וכמובן שאני לא אובייקטיבית, אבל עדיין. אין הרבה ילדים שזוכרים שאבא שלהם פעם התבלבל וקרא לילדה של חברים טובים נעמה במקום הגר. ואין הרבה ילדים שיודעים את כל הצבעים באנגלית, ואומרים אותם בשירה בדיוק לפי הסדר שלימדו אותם בפעם הראשונה.
אז זכרון נדיר מוכח יש לו. אבל בעניין ההבטחות לבקר את הרופאה אחה"צ הוא לא חזק. דווקא פה הוא "נופל". וכשאני אוספת אותו אחה"צ הוא לא מתעניין באיזו שעה התור. אלא מתפזר לנושאים מעניינים אחרים.
זה לא שאני לא רוצה שיבדקו אותו חלילה. זה לא שאני לא מעוניינת שרופאה מקצועית תעיין בגרונו ובאוזניו ותיתן את חוות דעתה המלומדת והנחשבת, ובנוסף תצ'פר אותנו במדבקות צבעוניות. אבל אין לי צורך דחוף לבקר בקופות חולים בעקבות שיעולים רכים רנדומליים. ואם לא חייבים – לא חייבים.

אודות אביטל זוננשיין

מאמינה במילה הכתובה ובכוח שבה. מייסדת אתר אמא של, אשת תקשורת, אמא לאחד. אוהבת גאדג'טים, חורף, ואת אירופה בחורף

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק