כן, אני אמא ממורמרת

הא לכן רגע של כנות. אני לא אדם שמח.
אני לא מחייכת סתם כך או פוצחת בריקוד כאילו אף אחד לא רואה. אם הייתי עובדת במקום בו רטינה היא דרישה מוכרת סביר להניח שהייתי מצטיינת מנכ"ל (או איך שלא קוראים לזה..).
אני שייכת לזן ההוא שכמעט כל דבר מוציא מהם את הציניות ואת ההומור השחור. אני לא מבינה את אלו שמזמזמים סיסמאות בסגנון "תחשוב טוב יהיה טוב" או "אל תשכח לנשום" המיתולוגי. אני לא מבינה את אלו שמכינים מפרום או עוגת תפוזים ורצים לצלם כדי להעלות לפייסבוק בגאווה כאילו מצאו מרפא לאוטיזם.
אני מאלו שצופרים בפקקים (לא תמיד, רק לסקרנים שתוקעים את התנועה), מגלה חוסר סבלנות כשמשהו לא מצליח לי בשנייה הראשונה ולא נהנית להסביר פעמיים.
לטובתי אציין כי הציניות שלי מתובלת בהומור משובח, שאני חברה טובה (אין לי הרבה חברות אבל אלו שיש- מתות עליי), שכל ציקצוק בלשון גורר אחריו מין געירה פנימית שמבקשת לא לחזור על המעשה. (התחייבתי לכנות ולכן אוסיף שזה לא ממש עוזר הנו נו נו הפנימי שלי והצקצוק הבא יוצא בעל כורחו לאוויר העולם).

יוצא לי לראות אותה בשנייה שהיא מגיחה אל העולם שממוקם מחוץ לממלכה שלה. אני צופה בה מהצד. רואה כמה גדלה, מתפעמת מהיופי והקומה הגבוהה, מלאה באושר על הנוכחות שלה בחיים שלי.
או כשאני פוגשת במקרה בסופר השכונתי מורה של הבן שלי שמספרת לי כמה היא אוהבת אותו ושהוא ילד נהדר ואהוב על כולם ושבשבוע שעבר התנהל סוג של דיון בכיתה והוא אמר דברים נבונים ובוגרים לגילו.
אבל הלב שלי מתרחב לדרגת מקסימום כשאני רואה אותם בטקסים.
הילדים שלי חניכים בתנועות נוער. כל אחד בתנועה אחרת. היא כבר מדריכה הוא עוד קטן.
כשהיא עמדה בסוף קורס המדריכים על הבמה עם עוד כ-200 בוגרים כמותה, כשהיא חיבקה את זה שמימינה ואת זו שמשמאלה תוך כדי זימזום השיר "עוף גוזל" שהתנגן ברקע, כשהיא דמעה עת קיבלה את סיכת המדריך המיוחלת, כשנוכחתי לראות על אמת כמה היא ערכית ומיוחדת, הלב התפוצץ מגאווה ואושר.
או כשהוא, הקטן, הזמין אותי לטקס תחילת השנה של התנועה.. ישבתי באולם עם עוד מאות חניכים צורחים ושש אימהות (שאני לא מכירה מתוקף היותי מיזנטרופית ידועה), ציקצקתי בלשוני אל מול הרעש,הבלבול וחוסר הארגון. ממש ברגע בו אפילו אני התעצבנתי מעצמי כיבו את האורות והטקס התחיל. למרבה הפתעתי, ראשון לעלות על הבמה ולברך את הקרואים היה הבן שלי (שלי!!). מרוב התרגשות, הלם וגאווה לא מצאתי את היכולת להוציא את הנייד כדי לצלם ולהנציח את הרגע לעד. הלב שלי התרחב, העיניים דמעו וכולם הבינו שאני אימא של המתוק הזה לפי חוזק מחיאות הכפיים לדובר הראשון.
יש גם את הרגע ההוא בו חברה מתקשרת להגיד מזל טוב על כך שבכורתי נבחרה למועצת התלמידים או את תעודת ההצטיינות שהבן קיבל מאיזה חוג בו הוא משתתף.
כן. מסתבר שגם צינית כמוני מוצאת את הרגעים בהם לציניות הקבועה אין מקום.
כן, מסתבר שיש עוד תקווה לאמא ממורמרת כמוני.
נכון שאמרתי שאני לא סובלת סיסמאות ולא משננת מנטרות אבל האושר הזה שנקרא לו הילדים שלי פלוס היכולת שלהם לקחת ממני את הדברים הטובים (אני אומרת בוקר טוב לכולם וגם נותנת זכות קדימה ובל נשכח את הקימה בפני זקן..) מוציא ממני את האישה הנעימה הזו שאף פעם לא חשבתי שאהיה.
"יש ימים בהם האושר מפעם, מפעם בלב פתאום" (שם טוב לוי).
אם יכולתי לאחל לעצמי איחול לבבי הייתי מבקשת יותר ימים כאלה. של אושר מפעם. הייתי מבקשת לראות את הטוב. להיות מסוגלת ללמוד מהילדים שלי להיות מאושרת. אפילו אם זה לא תמיד. אפילו אם זה לרגעים.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

15 תגובות

  1. את לא נשמעת מרירה את נשמעת אמא אמיתית שמותר לה להרגיש גם מרירות. אני אוהב את המראה שאת שמה לי

  2. תמשיכי תמשיכי כי הומור וציניות זה מתכון לחיים ארוכים, קשים אבל ארוכים :) נהנית לקרוא את הטורים שלך

להגיב על טוני לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות