אמא ואבא אף פעם לא דיברו

בשבוע שעבר כולם דיברו על המאיה, השבט של האינדיאנים.
לפי המיתולוגיה של המאיה העולם נברא 5 פעמים, כאשר בכל פעם הושמד העולם מחדש על מנת ליצור עולם טוב יותר. כיום אנחנו נמצאים בעולם החמישי.
21 לדצמבר 2012 מציין את סופה של האנושות הנוכחית, שמגיעה לקיצה ולאחר יום זה יתחילו בני האדם עידן חדש וציביליזציה חדשה.
אז ישבתי מול הטלוויזיה, השעה 22:00 אני דרוכה, אני מכווצת, אני יושבת ומחכה לסוף העולם.
בשעה 22:45 התחלתי להתייאש. אני עייפה מיום ארוך, משתוקקת להיכנס בין הסדינים הלבנים ולהתכרבל ללילה של חלומות מתוקים.
אבל…מה יהיה..? מה יקרה אם אני לא אעמוד על המשמר בשעה 00:00, נקודת ההשקה של העשרים עם העשרים ואחת.
באינסטינקט חייתי אני שולפת את הקטנטנים שלי מהמיטות שלהם וממקמת אותם לצידי, עוטפת אותם בפוך נוצות מפנק ומסתובבת סביב המיטה, הלוך ושוב, הנה והנה, מחדדת חושים, יצרית, יצירתית, חדה, דרוכה למבצע ההצלה. תמיד רציתי להיות שותפה למוסד/ לשב"כ.
אני מתבוננת פנימה אל עצמי ומנסה לקרוא בקול עז, לגייס את ההיגיון הבריא ולהבין..?
מתי בדיוק ומאיפה יגיע סוף העולם?

מטאור..? אותו כינוי לפס האור הנראה כאשר מטאוריד חודר לאטמוספירה של כדור הארץ?
אותו מטאור שפרץ והכחיד את עולם הדינוזאורים, יכחיד גם אותנו?
מדענים וחוקרים בתחום מרגיעים שאין אחד בדרך.
מסוריה עלולים להתקיף ולשלוח נשק כימי, אבל ההשמדה תהיה נקודתית ומה זה בכלל קשור לכל העולם.
במבט נוגה אני מביטה דרך הריסים…גשם מתדפק על חלוני. אני מסיטה את הווילון.
גשם.
הגשם..? בינגו! סוף העולם! המבול! המים ישטפו את כל הטומאה, השחיתות, הרוע וכו' וכו'…
זוגות זוגות נעלה לתיבה ונציל את הנשמות הזעירות והרכות שלנו. רק צריך להתרכז, לחשוב על כל האנשים, על כל החשובים, על כל הקשרים ועל כל הפרוטקציות, בסיטואציה כזאת כל הדרכים כשרות!
ואיך לעזאזל אני משיגה כרטיסי VIP למסע הזה בתיבה של נח?
גם לי הייתה פעם תיבה, בגיל 6. בתיבה שלי היה רק מקום אחד, בשבילי ושם אני שולטת, עומדת על המשמר, מפקחת ונותנת פרשנויות על התפתחות המצב המשפחתי שלנו. בכניסה לבית מצד ימין יש ארון מעילים צר. כל ערב לאחר כיבוי אורות, נשיקת לילה טוב וברכה לחלומות טובים
ומתוקים…אני מתגנבת לארון המעילים ומחכה. היה שקט, תמיד היה שקט ואני הדגה היפה והאמיצה שטה בעולם ללא מילים, מנסה לפלס לעצמי ולכולם את הדרך השקטה, הדמיונית והאופטימית.

אף פעם הם לא דיברו, אמא ואבא. החיים שלנו התנהלו בתוך אקווריום של זהב.
השעות בארון נמדדות, הימים עוברים והשנים חולפות ויום אחד, ברגע אחד הקיץ הקץ על המשפחה שלי.
אמא: אני אקח את המזגן
אבא: אני אקח את הספה.
בום טראח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע!
בימים שגירושים לא עמדו על סדר היום, בימים בהם הנושא לא היה שכיח, בימים שילד שיש לו אימא ויש לו אבא אבל הם לא גרים תחת קורת גג אחת, הופך למצורע, מסתכלים בו בעין אחרת, בימים הטרופים ההם ידעתי שסוף העולם שלי הגיע.

התעוררנו בבוקר, העולם עדיין כאן, אלמה וארי התעוררו נרגשים ומופתעים לגלות שהם מכורבלים בין אמא לאבא..ואיך כל זה קרה?
אני מתבוננת בהם, מחבקת אותם ומכריזה: היום עושים יום כיף!
מי רוצה בקבוק שוקו?

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

18 תגובות

    1. גילת תודה רבה, כשקראתי את המילים שלך הרגשתי לחלוחית קלה…
      את חושבת שאני אימא נהדרת..? תודה לך יקרה!!! זה מרגש אותי!
      אני חושבת שבסופו של דבר זו המהות שלנו, להביא חיים, לאהוב, לתת ולהעניק ללא תנאי.
      שיהיה סופ"ש נפלא!

    1. רות אין לי מילים לתאר את האושר הזה…
      כל כך מרגשות המילים שלך..תמיד רציתי להיות נקייה, אמיתית ומזוקקת.
      תודה רבה!
      שיהיה הכי הכי…

  1. גם אצלי שתקו בבית. אבל את מוצאת עוצמות ומשתפת. אולי זו תראפיה ואולי אומץ בכל מקרה כל הכבוד אני עוד לא שם

    1. תהל זה הכל ביחד. מציעה לך לנסות לגעת, לרכך ובסופו של דבר אפילו להבין ולקבל.
      זאת הקלה עצומה.
      רק אושר(-:

  2. חוה את יודעת לבחור במילים נכונות לתיאור חוויות של רבים מאיתניו שחוו את תהליך הגירושים של הורינו.
    תודה לך על הנכונות לשים את זה על השולחן שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות