שוב חזרה תחושת התסכול הזו

שוב חזרה לי ההרגשה, התחושה, שלא משנה מה אני עושה אני דורכת במקום, לא זזה לשום מקום.
כמו בחלומות שלי שאני מאחרת לטיסה ואני רצה, רצה ורצה אפילו מגבירה מהירות אבל נשארת במקום, אפילו הנוף ברקע לא משתנה.
זאת ההרגשה.
בחלומות לפעמים אני צועקת לעצמי בתוך החלום…נו, זוזי כבר, למה את לא זזה ואני לא יכולה לעשות כלום.
זאת התחושה.
בזמן האחרון אני מרגישה שבעסק ובזוגיות שום דבר לא זז.
לרגעים מעטים יש נקודות אור, דברים מתחילים לזוז ושוב נעצרים.
אפילו עכשיו שאני כותבת אני לא מרגישה שהמילים, המשפטים זורמים, והמחשבה היא איך לעזאזל אני ממלאת דף שלם.
סיימתי לקרוא לא מזמן את שני הספרים בטרילוגיה של 50 גוונים. ישבתי בשקיקה וקראתי כל מילה (בדרך כלל אני מדלגת על משפטים בשביל להגיע לעיקר).
כל כך הזדהיתי עם הגיבורה של הספר, אנסטסיה, כמוני גם היא חשה את תחושת התסכול. הרצון הגדול להיות עם מי שאת אוהבת אבל ישנם דברים שמרחיקים אותך ממנו. הרצון למישהו, הרצון להצליח.
בשיר של ברי סחרוף יש משפט שאני מאוד מתחברת אליו "עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות התמונה מטושטשת והצליל לא ברור"
אז מה עושים את תחושת התסכול הזו?
ממשיכים! לא מתייאשים
אני אמורה לדעת שלפעמים כדי לצמוח, יש להגיע למקום נמוך יותר, מקום שלא כיף להיות וכדי לצאת ממנו עליי להתאמץ יותר, לנסות יותר ולא להרים ידיים!

כמו אנסטסיה, שבסוף הספר הראשון, הייתה לה תחושה של תסכול מלווה בהמון כאב ועצב. בספר השני כאשר הייתה לה הזדמנות נוספת היא לא ויתרה, היא אמרה לעצמה אני הולכת על זה והכי חשוב לא מוותרת על מי שאני ועל האמונות שלי בדרך. אומנם הדרך לא קלה, יש בה הרבה מכשולים, הרבה פעמים חשבה שוב לוותר אבל משהו החזיק אותה שם, לא איפשר לה לוותר…
אהבה.
זאת יכולה להיות אהבה לבן זוג או אהבה לילדים שלך או אהבה למקצוע שלך.
זה מה שמחזיק אותנו שם.
כי אם אין אהבה אז מה הטעם?
אז כן, זה מה שמחזיק אותי, זה מה שאני רואה מול עיניי כאשר תחושת התסכול ומצב הרוח העצוב חוזר.
את האהבה שלי לבנותיי, האהבה שלי לבן זוגי,
והאהבה שלי למקצוע שלי.
אלה נותנים לי כוח להמשיך.
אומנם הדרך לפניי עוד ארוכה ויהיו עוד משברים ומכשולים שיהיה עליי לעבור. אבל מה שבטוח האהבה נמצאת סביבי ובתוכי.
ואהבה תמיד מנצחת, לא?

אודות דנה שחר

נשואה ואמא לשלוש בנות. בעלת מרכז דנה'לה - בית להורים וילדים באבן יהודה. מאמינה שעל מנת שנוכל לצמוח ולהתפתח כנשים וכאימהות ולחזק את התקשורת עם הילדים שלנו עלינו לבטוח בעצמינו ולהקשיב לאינטואיציות שלנו ולא לוותר על המקום שלנו כאדם עצמאי.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

25 תגובות

  1. איילת של זיו
    רק עם תחושות תסכול כאלו אפשר לצמוח ולעלות מעלה

    רק עם תחושות תסכול כאלו אפשר לצמוח ולעלות מעלה

  2. אלה מובשוביץ
    ריגשת מאוד

    ריגשת מאוד

  3. מיכאלה פינטו
    את כל כך נורמלית שזה מטורף :) :)

    את כל כך נורמלית שזה מטורף :) :)

  4. יעל סימוני
    כמה הזדהות כמה ..

    כמה הזדהות כמה ..

  5. יונית חזות
    נפלאה

    נפלאה

  6. קרן סימנטוב
    הפוסט שלך הגיע לי בדיוק בדיוק בזמן

    הפוסט שלך הגיע לי בדיוק בדיוק בזמן

  7. קרן טסלר
    כמה חשוב להסתכל תמיד על החצי המלא של הכוס

    כמה חשוב להסתכל תמיד על החצי המלא של הכוס

  8. נופר לויטן
    כמה טובבב שיש לך אהבה :)

    כמה טובבב שיש לך אהבה :)

  9. גליה אלבז
    העיקר לא לוותר! המשיכי באופטימיות

    העיקר לא לוותר! המשיכי באופטימיות

  10. שגית
    רק האהבה תנצח תמיד

    רק האהבה תנצח תמיד

  11. דנה שחר
    חמודות אתן! תודה רבה על התגובות המחבקות.

    חמודות אתן!
    תודה רבה על התגובות המחבקות.

  12. אליענה בן משה
    מרגשת מאוד

    מרגשת מאוד

  13. מיקה
    יוו יוווו איך זה יכול להיות?? איך זה הגיוני? כאילו כתבת אותי ואת תחושותיי אחת לאחת

    יוו יוווו איך זה יכול להיות?? איך זה הגיוני? כאילו כתבת אותי ואת תחושותיי אחת לאחת

  14. אורית של יובל
    מרגש!!

    מרגש!!

  15. לילך
    מה זה?? את בתוך הראש שלי? אני מרגישה שכתבת בדיוק מה שעובר עליי

    מה זה?? את בתוך הראש שלי?
    אני מרגישה שכתבת בדיוק מה שעובר עליי

  16. לימור דקל
    תעיפי את התחושה הזו כמו שהיא באה. נראה לי שיש לך את הכלים לא להתעלם אבל בהחלט להתמודד איתה. את…

    תעיפי את התחושה הזו כמו שהיא באה. נראה לי שיש לך את הכלים לא להתעלם אבל בהחלט להתמודד איתה. את כותבת הכי מרגש שיש…

  17. עדי ליאון
    איזה אומץ להודות בתחושות התיסכול.....אני חושבת שזו המחלה של מרביתנו בשנות ה2000 המציאות היא אוייב אבל אנחנו מנצחות בקרבות…

    איזה אומץ להודות בתחושות התיסכול…..אני חושבת שזו המחלה של מרביתנו בשנות ה2000 המציאות היא אוייב אבל אנחנו מנצחות בקרבות קטנים כל פעם מחדש. את מוכשרת דנה ואהבתי את התמונה החזקה שבחרת.

  18. תלמה רגב
    תמשיכי לכתוב אני ממשיכה לקרוא

    תמשיכי לכתוב אני ממשיכה לקרוא

  19. קרן הנדלסון
    לא קראתי את הספר (אני היחידה ?) אבל מתחברת לכל מילה ומילה שבחרת לתאר את מה שבפנים. כתוב ממש מבפנים…

    לא קראתי את הספר (אני היחידה ?) אבל מתחברת לכל מילה ומילה שבחרת לתאר את מה שבפנים. כתוב ממש מבפנים החוצה.

  20. מיכל לוין
    תמיד האהבה תנצח

    תמיד האהבה תנצח

  21. שירה נחשון
    מקסים דנה כתבה שלא משאירה אותי אדישה לתחושות שלך. לתחושות שבי. תודה

    מקסים דנה כתבה שלא משאירה אותי אדישה לתחושות שלך. לתחושות שבי. תודה

  22. רוני בראון
    מחבקת ותומכת מכאן

    מחבקת ותומכת מכאן

  23. ליאת ממו
    מודה שזה הטור הראשון שלך שעשה לי בוםםם בבטן. היטבת לתאר את הרגשות שלי. תודה לך על האומץ

    מודה שזה הטור הראשון שלך שעשה לי בוםםם בבטן. היטבת לתאר את הרגשות שלי. תודה לך על האומץ

  24. אילנה ב
    זה חשוב לשים (גם) את הדברים האלה על השולחן. כתבת יפה

    זה חשוב לשים (גם) את הדברים האלה על השולחן. כתבת יפה

  25. רקפת
    את בסדר. יש מקום גם לימים ושבועות כאלה.

    את בסדר. יש מקום גם לימים ושבועות כאלה.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק