שוב חזרה תחושת התסכול הזו

שוב חזרה לי ההרגשה, התחושה, שלא משנה מה אני עושה אני דורכת במקום, לא זזה לשום מקום.
כמו בחלומות שלי שאני מאחרת לטיסה ואני רצה, רצה ורצה אפילו מגבירה מהירות אבל נשארת במקום, אפילו הנוף ברקע לא משתנה.
זאת ההרגשה.
בחלומות לפעמים אני צועקת לעצמי בתוך החלום…נו, זוזי כבר, למה את לא זזה ואני לא יכולה לעשות כלום.
זאת התחושה.
בזמן האחרון אני מרגישה שבעסק ובזוגיות שום דבר לא זז.
לרגעים מעטים יש נקודות אור, דברים מתחילים לזוז ושוב נעצרים.
אפילו עכשיו שאני כותבת אני לא מרגישה שהמילים, המשפטים זורמים, והמחשבה היא איך לעזאזל אני ממלאת דף שלם.
סיימתי לקרוא לא מזמן את שני הספרים בטרילוגיה של 50 גוונים. ישבתי בשקיקה וקראתי כל מילה (בדרך כלל אני מדלגת על משפטים בשביל להגיע לעיקר).
כל כך הזדהיתי עם הגיבורה של הספר, אנסטסיה, כמוני גם היא חשה את תחושת התסכול. הרצון הגדול להיות עם מי שאת אוהבת אבל ישנם דברים שמרחיקים אותך ממנו. הרצון למישהו, הרצון להצליח.
בשיר של ברי סחרוף יש משפט שאני מאוד מתחברת אליו "עוד מעט יגמר הסרט
בקרוב המציאות התמונה מטושטשת והצליל לא ברור"
אז מה עושים את תחושת התסכול הזו?
ממשיכים! לא מתייאשים
אני אמורה לדעת שלפעמים כדי לצמוח, יש להגיע למקום נמוך יותר, מקום שלא כיף להיות וכדי לצאת ממנו עליי להתאמץ יותר, לנסות יותר ולא להרים ידיים!

כמו אנסטסיה, שבסוף הספר הראשון, הייתה לה תחושה של תסכול מלווה בהמון כאב ועצב. בספר השני כאשר הייתה לה הזדמנות נוספת היא לא ויתרה, היא אמרה לעצמה אני הולכת על זה והכי חשוב לא מוותרת על מי שאני ועל האמונות שלי בדרך. אומנם הדרך לא קלה, יש בה הרבה מכשולים, הרבה פעמים חשבה שוב לוותר אבל משהו החזיק אותה שם, לא איפשר לה לוותר…
אהבה.
זאת יכולה להיות אהבה לבן זוג או אהבה לילדים שלך או אהבה למקצוע שלך.
זה מה שמחזיק אותנו שם.
כי אם אין אהבה אז מה הטעם?
אז כן, זה מה שמחזיק אותי, זה מה שאני רואה מול עיניי כאשר תחושת התסכול ומצב הרוח העצוב חוזר.
את האהבה שלי לבנותיי, האהבה שלי לבן זוגי,
והאהבה שלי למקצוע שלי.
אלה נותנים לי כוח להמשיך.
אומנם הדרך לפניי עוד ארוכה ויהיו עוד משברים ומכשולים שיהיה עליי לעבור. אבל מה שבטוח האהבה נמצאת סביבי ובתוכי.
ואהבה תמיד מנצחת, לא?

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

25 תגובות

  1. תעיפי את התחושה הזו כמו שהיא באה. נראה לי שיש לך את הכלים לא להתעלם אבל בהחלט להתמודד איתה. את כותבת הכי מרגש שיש…

  2. איזה אומץ להודות בתחושות התיסכול…..אני חושבת שזו המחלה של מרביתנו בשנות ה2000 המציאות היא אוייב אבל אנחנו מנצחות בקרבות קטנים כל פעם מחדש. את מוכשרת דנה ואהבתי את התמונה החזקה שבחרת.

  3. לא קראתי את הספר (אני היחידה ?) אבל מתחברת לכל מילה ומילה שבחרת לתאר את מה שבפנים. כתוב ממש מבפנים החוצה.

  4. מודה שזה הטור הראשון שלך שעשה לי בוםםם בבטן. היטבת לתאר את הרגשות שלי. תודה לך על האומץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות