אלוהים לא גר בטיפול נמרץ ילדים

מכתב לאלוהיי :

אני בהריון עכשיו. הריון אותו כה רציתי ולו כה חיכיתי ועכשיו איני משקיעה בו ולו מחשבה אחת, מחשבותיי
נודדות למקומות אחרים.
ביתי בת ה 5 ישנה בבית חברתה ובני בן ה 4 שוכב כאן לפניי:
הוא מורדם, מונשם, צינורות בוקעים מגופו, צינור הריאה מבעבע ונוזלים שונים מטפטפים לגופו לשמירה על לחץ דמו וקצב ליבו.
השעה 03:00 עכשיו במחלקת טיפול נמרץ ילדים. אני יוצאת מהמחלקה לפרוזדור מנסה שוב ללמוד, עוד
שבועיים מבחן מסכם, לימודים בהם השקעתי שנה קשה ותובענית.
אני מנסה ללמוד אך תמונות רצות מול עיניי. תמונות מלפני שבוע ימים: בני שוכב על אלונקה ורופאים מגיעים באמצע הלילה להחייאה ארוכה וקשה. הם מעסים את ליבו וקוראים לעזרה נוספת. רופאים ואחיות נוספים מגיעים. החדר נראה כמו לאחר קרב: תחבושות פזורות, מזרקים זרוקים, ציוד רפואי זרוק.

אני מביטה על צג המוניטור, רואה את הקו המתיישר ויודעת מה פרוש הדבר.
דום לב. כך קוראים לדבר בלשון העם.
רופא יוצא מהחדר הוא מדבר אליי ואני לא שומעת אני בטוחה שהוא מבשר לי על מות בני. אני מביטה בו ולא מבינה את דבריו . מילותיו נבלעות בהמולה הכללית – "הוא מת, נכון ?" אני שואלת "הכל נגמר?"
"לא " הוא עונה ואני לא מבינה ולא מאמינה. "צריך להשתיל לו קוצב דחוף". אני מביטה בו.
"הוא מת נכון?" אני שוב שואלת.
אלונקה יוצאת מהחדר עם 4 רופאים, 3 אחיות, מוניטור, ערכת החייאה. בני שוכב על האלונקה מונשם, קצב ליבו 250 לדקה האלונקה ממהרת לכיוון המעליות ואני אחריה.
אישה דתייה יוצאת מהחדר ומגישה לי ספר תהילים, היא מתחננת בפני שאקרא פרק ואני מסרבת:
אלוהים לא גר כאן בטיפול נמרץ ילדים.

 

הימים עוברים, אנשים באים והולכים ואני מאבדת את תחושת הזמן. אני יושבת ליד מיטתו ומעסה בקביעות
את גופו הקפוא. אני מנסה לא להתפלל לנס, כי אני לא מאמינה בניסים. אני מנסה לא לחשוב על העובר. אני מנסה לא לחשוב על בתי שנמצאת אצל אנשים טובים הדואגים לה.
מצבו לא יציב ומשתנה מיום ליום כל פעם אחרת .ישנם ימים בהם אני מאבדת תקווה.
לאחר שבועיים הוחלט להפסיק את חומרי ההרדמה ואנו מחכים לראות שיתעורר.
לאחר יומיים הילד פקח את עיניו הוא מביט בי ואינו מזהה אותי.

"נזק מוחי" אני חושבת לעצמי. הוא מחייך לעצמו חיוכו קפוא אני מביאה תמונות ומשחקים מהבית לעורר את זכרונו אשר לא חוזר אליו.
אני מדברת אליו קוראת לו בשמו ובשם החיבה שלו אך הדבר לא מעורר בו שום זיכרון. אני מחליטה להחזירו הביתה למרות אזהרות הרופאים.
הילד בן 4 ופתאום הוא נעזר בטיטול ומתקשה בהליכה.
אני מורידה אותו לטיול ברחבי הבית חולים, מגיעים לקפיטריה כשלפתע אני שומעת לחישה. "מה אמרת?" אני שואלת בחשש. "ארטיק" הוא עונה.

לאחר 17 שבועות:
שעת ערב בני וביתי משחקים על השטיח. צלקת קטנה אדמומית על כתף שמאל שלו עדות לקוצב הקבוע הנמצא בגופו.
הילד חזר לגן הוא מדבר, משחק, רץ, מדי פעם אחד ההורים בגן עוד שואל מתעניין. מדי פעם אחת הגננות, אבל הכל כאילו נשכח.
מסתבר שאת המבחן עברתי.
אך לעיתים בלילות אני מתעוררת בבעתה ורואה מול עיניי את ריצת הרופאים את עיסויי הלב שומעת את קריאות העזרה שלהם ורואה את קו המוניטור המתיישר.
עוד חודשיים אלד בן.

לאחר חודשיים :
ילדתי בן וקראתי לו רועי כי למרות הכול "ה' רועי לא יחסר גם כי אלך בגיא צל מוות לא אירע רע כי אתה
עימדי".

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

23 תגובות

  1. קודם כל מאחלת בריאות מלאה ומהירה לכל ילד חולה, קשה שילד חולה ועוד במחלות קשות
    ודום לב בגיל 4…..
    ןבכל זאת יש להאמין בניסים, יש להאמין באל גם ברגעים קשים
    החלמה מהירה
    שושי

  2. קראתי בנשימה עצורה, ריגשת אותי מאוד, מאחלת לך שכל זה יהיה זכרון רחוק מאוד ודהוי, ובריאות צרופה לכולכם.

  3. ריטה, זכיתי להכיר אותך במחלקת שיקום ילדים בתל השומר, כאשר שני ילדינו אושפזו שם לתקופה ארוכה, את אישה למופת, דוגמא לאמא שהולכת עד הסוף אחרי ילדיה, דואגת תמיד, אכפתית, שואלת ומתעניינת. מאחלת לך המון כוח ואופטימיות ויודעת שאת חזקה ושתנצחו הכל!

    1. יהלי – רגשת אותי
      זכיתי להכיר אשה מיוחדת וחזקה
      אמא בכל רמח אבריה
      אנחנו מאוד אוהבות אותך

  4. רוצה לכתוב שמחבקת אך מקווה שאת מרגישה את התמיכה שלי,של כולנו מרחוק. יפה כתבת

  5. את עומדת בנסיונות ששמורים למעטי מעט. המילים שלך יוצאות מהלב וחודרות ללבבות של כל אמא

  6. אומרים שאלוהים לא מעמיד אותנו במבחנים שלא נוכל לעמוד בהם. קראתי גם את הטור הקודם שלך ועכשיו אני בטוחה בכל ליבי שאת מנצחת את החיים בגדול. תודה על השיתוף

להגיב על דניאלה כהן צדק לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות