שלא יכאב לך אמא

מתעוררת מההרדמה, שנייה אחרי ניתוח בטן גדול במיוחד.
איפה אני? אחרי המבול? כנראה שכן. נושמת לרווחה… עשיתי זאת! אני אחרי.
מרגישה משהו שלוחץ אותי, מועך חזק, קשה לי לנשום, לוקחת נשימה עמוקה ואיטית. חגורת בטן מופלאה עוטפת את כולי מהרגליים ועד החזה, ואוו..עוברת בי מחשבה איך אני אמורה להיות עם הדבר הזה עלי? מסתכלת על החגורה והיא אפילו די יפה כמו איזה בגד רכיבה של אופניים במרוץ יוקרתי.
אז לאיזה מרוץ אני יוצאת הפעם?

נרדמת ושוב מתעוררת ושוב נרדמת, ללא ספק עדיף לישון במצב הזה.
עוברת לה יממה שלמה של נים ולא נים ואני תקועה בתוך החגורה כמו קציפים שעוטפים אותי ולא נותנים לאף איבר לנוע בחופשיות.
כבר מתחילה להתרגל לתחושה של להיות אסופה, אבל איך זזים עם זה? לאט ובטוח…המנתח מגיע ומסביר לי איך להתנהל עם החגורה ומסביר את חשיבותה להצלחת הניתוח. בינתיים אני מגלגלת בראש דימויים שונים. החגורה היא משל בעיני לתקופה לחוצה בחיים שיודעים שהיא תעבור אבל צריך לצלוח אותה בשלום ובבטחה.
הנה אני מתרגלת, הנה אני מצליחה, וההפתעה הגדולה יותר היא שאפילו מתחילה להרגיש שם נוח לא מאוד נוח אבל מספיק נוח.
כאילו החגורה ואני שלם אחד גדול והיא למעשה כבר חלק ממני.

מכתב שחרור הביתה!! הוראות רופא קפדניות "החגורה עלייך 24 שעות ביממה, מורידים רק שמתקלחים, ואז מחזירים שוב".
בית, הבנות שלי מחבקות אותי בזהירות "שלא יכאב לך אמא". אני בסדר, חושבת לעצמי תמיד בסדר! אין מצב אחרת…עם או בלי חגורה.
מקלחת ראשונה, מקלפת מעלי את החגורה שהפכה כבר לחלק מהעור שלי. תחושת שחרור, יצאתי לחופשי חשבתי לעצמי, אבל אז …לחץ הדם צונח, סחרחורת, תחושת עילפון. אני צריכה את החגורה עלי שתחזיר אותי לחיים. רגליים למעלה, לאט לאט חוזרת לעצמי. והחגורה…מונחת בצד ומחכה לי. אני לא יכולה בלעדיה והיא כנראה גם מרגישה בחסרוני.
מים חמים זורמים עלי, איזה כיף להתקלח! התממשות פסגת השאיפות. מגבת חמה עוטפת אותי, ולמרות הרוע והנעימות החגורה חסרה לי. זהו אפשר להחזיר אותה. שוב נושמת לרווחה, החגורה עלי ואני נמעכת בתוכה כמו טוסט פסים עם גבינה צהובה רק שהגבינה לא יכולה לנזול לצדדים, החגורה אוספת גם אותה. איזה כיף אני חושבת לעצמי, ומרגישה אי נוחות מסוימת מלווה בנוחות מקסימאלית. אבסורד משהו לא? עם קשה ובלי אי אפשר.
התובנה הזו של לעבור משהו שקשה לך להתמודד איתו, פיזית, נפשית, מנטאלית וביחד עם זאת להזדקק לו כל כך ולרצות אותו מזכירה לי הריון, לידה, התחלה של עבודה חדשה. למעשה כל התמודדות שאנו זקוקים לה, רוצים בה ויש בצידה חלק קשה יכולה להיות מוסברת פה (במה אין? אין חיה כזאת).
עוד חודש והחגורה עוברת דירה. ואני? אני יוצאת לחופשי…

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

19 תגובות

  1. תודה רבה על התגובות, החגורה עוד עלי ומשום מה התמכרתי לתחושה שהיא עוטפת אותי ומגנה עלי ביחד עם הלחץ שהיא יוצרת. משל לחיים האמיתיים או לא?

  2. הרבה אומץ וכוחות צריך בכדי להיות שם לעבור את זה ולבוא הנה לשים לנו את זה. יישר כוח אשה אמיצה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות