ואז הבנתי, הבן שלי הוא הבריון הכיתתי

אתמול, בעודי יושבת מול המחשב ושולחת קורות חיים למקומות עבודה שבוודאי לא יחזרו אליי (והגיע הזמן לאיזו הצעת חוק שתקבע שמקום עבודה יחויב לחזור במייל בו כתוב "קיבלנו את קורות החיים שלך" קיבינימט!) אני מקבלת מייל ממחנכת הכיתה של הבן שלי. היא דורשת בשלומי ומבקשת ליידע אותי שהובא לידיעתה שהבן שלי מציק לילד אחר והאמא של הילד האחר מבקשת לטפל בעניין. המחנכת מסבירה לי שהיא תערוך שיחה בין השניים אבל חשוב שגם אני אברר עם הבן יקיר לי (אני הוספתי את היקיר לי) מה בדיוק קרה.
טראאאאח. אגרוף בבטן. שנייה וחצי של טשטוש ובלבול מצידי פלוס נשימה לא סדורה.
טראאאאח. עוד אגרוף בבטן. הבן שלי? הייתכן?
אני קוראת שוב את המייל ממחנכת הכיתה ומשיבה לה מיד בכמה מילים מבולבלות ונבוכות.
הבן שלי? מציק? מפריע לילד אחר? אלוהים ישמור!
לוקח לי עוד כמה דקות להבין שלמוח קשה לשחרר הוראה לרגליים לקום מהכיסא כדי להשתחרר מההרגשה הקשה. בסופו של דבר המוח מתעשת (תודה לך באמת). אני קמה מהכיסא. מכינה לעצמי קפה ומדליקה סיגריה. משום מה נדמה לי תמיד שקפה וסיגריה הם התשובה ההולמת לכל מצב של שוק טוטאלי. בטח לטראאאאח בבטן.
אחר כך אני מתיישבת (שוב) על אותו הכיסא ומתקשרת לחברה שלי לספר לה. נדמה לי שאם אגיד את הדברים בקול ירווח לי. נדמה לי שאם אגיד את הדברים בקול אולי אצליח להבין איך בבית שלי יש ילד שמציק לילד אחר ואני מסתובבת לי בעולם כאילו הכול כשורה.
החברה מרגיעה אותי (טוב, זה התפקיד שלה) וטוענת שמדובר באמא היסטרית או באי הבנה ושזה לא הגיוני אבל הכי טוב שאני אבדוק.
אני שולחת מייל לאמא של הילד הפגוע ומבקשת לשוחח עימה. (אין לי את דף הקשר גם בגלל שהם די חדשים אבל גם בגלל שאני לא ממש אם השנה..).
בין לבין עוברות עליי כמה דקות של חרדה משתקת. אני הרי זוכרת בברור את הילד ההוא שלמד פעם עם הבת שלי שהיו לו פנים של מלאך ובסופו של דבר התגלה שמדובר במתעלל סידרתי.

 

אני גם זוכרת את הילדה הזו שהייתה הכי מקובלת בכיתה של הבת שלי ושהתעללה בה במשך כמה שבועות. זוכרת איך הרגשתי בתור הצד הנפגע. כמה קיללתי את ההורים של ההיא ולכמה אנשים סיפרתי על ההתנהגות הלא הוגנת של המקובלת.
אני מבטלת את המחשבות ומדליקה עוד סיגריה.
בסיגריה השנייה אני כבר נכנסת למיני דיכאון, הענשה והאשמות עצמיות. אולי אני באמת לא שמה לב..?אולי אני מגוננת מידי או, רחמנא ליצלן, אני לא ממש מתאימה להיות אמא? אולי הסיבה שהוא לא רוצה לפגוש חברים אחר הצהריים טמונה בי? אולי יש לו בעיות או פחדים שאני לא יודעת עליהם? אני עורכת חשבון נפש ומגיעה למסקנה שאני לא מספיק טובה. חבל. חבל.. דווקא הבוקר התחיל לי יופי.
אני בודקת במייל אם האמא השנייה חזרה אליי. טרם חזרה. נו בטח, גם אני לא הייתי חוזרת במיידי אם הייתי במקומה.
אני מחליטה לנקות את המדפים במקרר.
מוציאה את כל התכולה (כולל את מה שיש במגרות של הירקות), מרססת בתרסיס החדש עם הריח הטוב והכול מרגיש לי מסריח. אני משפשפת ומנגבת ועדיין.. לא נקי. בדיוק כמו המצפון.
מתחשק לי לנסוע לבית הספר, להוציא את הבן שלי מהכיתה המוגנת כדי לערוך לו מיני משפט שדה ביני לבינו. בשלב הזה הטלפון שלי מצלצל. על הקו, אותה חברה שמודיעה לי שדיר באלק אם אני עושה משפט שדה לילד. מכירה אותי הבת אלף..
אחרי שהמקרר די נקי ואחרי הסיגריה השלישית אני מתפנה לבחון (שוב!) את הסיטואציה.
אני מדמיינת את הפנים של הבן שלי. המתוק הזה. זה שלפני שאני מעירה אותו אני מסתכלת עליו שתי דקות, כי כשהוא ישן, הוא נראה כמו תינוק. זה שמביא הביתה מבחנים עם ציונים מעולים או פתקים מלאי שבחים מהמורים. זה שהולך לתנועת הנוער, זה שאוהב ומתנדב לעזור. זה שלפעמים, אפילו שהוא כבר גדול (לדעתו לפחות) מבקש חיבוק לפני השינה. זה מציק לילד אחר זה??
אני שוקלת את האפשרות להתקשר לבעלי כדי לספר לו (בבכי, בכאב) מה שסיפרו לי קודם. אני מבטלת מיד את האפשרות בשל הידיעה הברורה שכל מה שיהיה לו להגיד זה "אוי.. תעשי לי טובה. איזה שטויות. בנים רבים וזה בסדר גמור. שלחת כבר קורות חיים הבוקר?".
אני מחליטה לכתוב את השורות הללו שאתן קוראות עכשיו ואז האמא של הילד ההוא מתקשרת. אני מיד מתנצלת ומסבירה לה שאני נורא נבוכה. היא מספרת לי שהילד שלי דיבר לא יפה לילד שלה וקילל אותו (אלוהים שישמור) בהסעה.
אני מתנצלת שוב ומבטיחה לבדוק את העניין עם הבן שלי כשיחזור מבית הספר. היא אומרת "עזבי, זה בנים, הם רבים לפעמים וזה בסדר אבל רציתי שמחנכת הכיתה תדע על זה"..
אני מסיימת את השיחה איתה. מנסה לברר עם עצמי למה הבן שלי קילל? איפה זה יושב? עם מי מתייעצים? אולי משהו מפריע לו? כועסת על עצמי בשל חוסר הביטחון הבסיסי שלי בעצמי. מקללת את הרגעים הללו בהם השגרה נסדקת כמו קליפה דקה. ממשיכה לכתוב את מה שאתן קוראות ושולחת עוד קורות חיים.
עד שהוא יחזור אולי יהיה לי איזה רעיון מבריק לבירור ומיצוי הנושא.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

24 תגובות

  1. מכירה את ההרגשה מקרוב: הלחץ, הפחד- איזה בן ייצא לי ? ואז האשמה וסיגריה. יפה שאח"כ ניקית את המקרר ולא חיסלת אותו ( ואת הילד) לא צריך לעשות לילד משפט שדה . חשוב להקשיב לו וצריך לזכור גם את הפוליטיקה של מערכות החינוך. המחנכת כנראה לא התרגשה יותר מדי כי אחרת לא הייתה שולחת מייל אלא מזעיקה אותך או לפחות מתקשרת מייד . אולי היא מכירה את האמא השנייה כמתערבת במיוחד?
    ואולי לא לזלזל גם במה שבעלך אומר, אולי באמת לא כל פעם שבנים הולכים מכות זו התעללות חד צדדית . את בעצמך תארת את המצבים של ההתעללות כמשהו הרבה פחות גלוי
    בהצלחה עם העבודה

  2. וואו! כמה אהבה ופירגון.. לא ברור בכלל. תודה לכל המגיבות. לא פשוט לי להיות אימא. לא פשוט לי להיות המבוגר האחראי. לא פשוט לי להיות זו שסומכים עליה. הכתיבה ב"אימא של" ממלאת אותי בשימחה. גם בגלל שאני מרגישה שיש לי עם לי "לחלוק" את ה"צרות" שלי וגם בגלל שלזרים הרבה יותר קל להגיב ולתת עצות. תודה לכן!

  3. אני במקומך הייתי חושבת – סחתיין ילד. כמה טוב שאתה המציק ולא זה שהציקו לו.. סחתיין.

  4. אני חושבת שככה הם הילדים אבל אנחנו מחוייבים להיות שם להקשיב ולעקוב.נפלא ששמת את הנושא על השולחן

  5. הרגשת והגבת. אני חושבת על האמהות האחרות שזה היה עובר לידן. תמשיכי לכתוב אני נהנית מהפשטות הישירות והכנות שבך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות