זהו. הלכה השנצ של שבת

התינוק האחרון שלי עלה לגן חובה, ומעתה הכל יראה אחרת. קודם כל, הוא כבר לא ישן צהריים וזה אומר שזהו, הלכה השנ"צ של שבת. דבר שני, ווישים של סמאכטה על השרוול כבר לא יתקבלו בחן, אלא ידרשו אבזור קבוע של מגבונים לחים ו/או נייר טואלט, מה שאומר שפנטזיית תיק הצד המצודד של `פנדי` תיאלץ להידחות למועד נוח יותר.

עכשיו כשהוא בגן חובה, הוא יבלה את רוב שעות היום עם קבוצה של 30 ילדים שהם לא פחות אינדיאנים ממנו, והוא יצטרך ללמוד להתמודד עם כל אחד ואחת מהם בעצמו, מבלי לפרוץ בבכי, אחרת הוא יאמץ סטיגמה של 'חנעבץ' שתלווה אותו עד התיכון. בספרות המקצועית קוראים לזה 'לטפח כישורי הישרדות', וגם טוענים שזה כלי חינוכי וחיוני לצלוח את הישרדות החיים. התינוק שלי יצטרך להיות גיבור. כמו ספיידרמן וכמו בקוגאן וכמו פאוור ריינג'רז אדום וגם כמו אבא. מסתבר, שבגן חובה כל יום פורים.

כשהוא יחזור הביתה בסוף היום מלא בסיפורים, חוויות, עבודות יצירה על דפי צילום משומשים וכינים, הוא יבקש ללכת לשחק בבית של סוף הבת או ים הבן או יובל הבת, והוא בכלל לא יחשוב על זה שלא ראיתי אותו משבע וחצי בבוקר ושאני מתגעגעת לריח שלו. למרות שאחרי שמונה שעות בגן עירייה יש לו ריח של צבעי גואש ופתיתים של צהרון. הוא ידלג במעלה המדרגות המובילות לבית של יובל או אגם, או סוף או ים, וינפנף לי לשלום מחויך, בעודו שואג `את לא צריכה להיכנס איתי אמא, אני כבר בוגר`. ועל כל הפעמים שקיללתי בלב, על שאני מקורקעת בסלון זר ומנהלת סמול-טוק עם אנשים שאני לא מכירה כי התינוק שלי פוחד להישאר לבד, אני אקלל בקול רם על כך שאני לא נמצאת שם איתו. ואז בלילה, כשאתיישב על מיטתו ואצמיד את הסדין מתחת לגופו הקטן, אני אדביק לו נשיקה גדולה על המצח כמו תמיד, כי למרות שהוא בגן חובה, הוא עדיין התינוק שלי. תינוק שהוא מספיק חכם כדי לא לומר `איכס`, אלא לנגב את המצח בשקט עם הסדין אחרי שאצא מהחדר, כדי שלא איעלב לו.

התינוק האחרון שלי

התינוק האחרון שלי עלה לגן חובה, ומעתה עלי להפנים שאני כבר לא בגיל שהייתי כשהתינוק הראשון שלי עלה לגן חובה. גם לא כשהתחיל כיתה א`. אני כבר לא יכולה לתרץ את הקווים מסביב לעיניים כ`קווי צחוק`, בדיוק כמו שאני כבר לא יכולה ללכת נטולת חזייה מבלי להסתכן בשיוף הגרניט פורצלן. אין טעם לנסות להתחבר לסלנג שכבר לא מדבר אלי וגם לא ברור לי, וכשאומרים את המילה `גיברת`, אין טעם שאמשיך לבדוק כל פעם מחדש אם אמא שלי נמצאת איתי בחדר, כי היא לא. הגיברת זאת אני. כנראה שאיאלץ למתן את ההתמכרות שלי לטלנובלות ולסדרות נוער רדודות, כי יש גבול למספר הפעמים שאוכל לענות ליורש שהפלה נובעת מנפילת מתח אצל צעירות שלא אוכלות מספיק ירקות, לפני שהוא יתחיל להאמין לי. שלום נעורים, להתראות סטרפלס. בספרות המקצועית קוראים לזה 'תסמונת פיטר-פן', הסירוב העיקש להתבגר לצד הצורך העילאי להישאר צעיר לנצח, וגם טוענים שמדובר בשקיעה עמוקה לתוך אוקיינוס של הכחשה ואכזבה. מעניין שעבורי זה ללגום ממעיין הנעורים.

כשגיליתי שהתינוק האחרון שלי עלה לגן חובה, ורק אני לא הבאתי מצלמה, הורדתי את הראש והתחלתי לצחוק. מסכן הג'וק הקטן הזה, אין לו בחמש שנות חייו רבע מהתמונות שיש לאחיו הגדול מארבע השעות הראשונות שלו בעולם. כשהרמתי את עיניי, קלטתי את אבא של יובל הבת מחייך אלי. החיוך שלו היה חיוך `יודע`. גם התינוקת האחרונה שלו עולה לגן חובה, ויכולתי לקרוא את המילים שלי על הבעות פניו ולהרגיש את התחושות שלי סביב דפנות ביטנו, וידעתי שהוא יודע שגם אני יודעת. זהו סוף של עידן ותחילתה של תקופה חדשה. ולא משנה מה נעשה או כמה ננסה, אין לנו יכולת השפעה על המתרחש מתחת לאפינו. זה חזק מאיתנו. אי אפשר לעצור את כדור הארץ על צירו כמו שאי אפשר לבלום אבולוציה או מטמורפוזה מתבקשת, כמו שאי אפשר להאט את רוחות הזמן. מסתבר, שילד מחזיק ביד אימו רק עד שהוא גדל, אבל אימו מחזיקה את ליבו בליבה לנצח נצחים.

הגננת מצהירה שהגיע הזמן להיפרד מההורים לשלום, והתינוק שלי רץ אלי כמו נינג'ה מן המניין ומכסה את הפנים שלי בנשיקות קאוואבאנגה. רגע לפני שהוא עוזב אותי בשביל ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות, אני מחבקת אותו חזק ושואלת אותו 'מי ילד גדול של אמא?'
'אני לא גדול', הוא עונה לי בחיוך דובדבן. 'אני התינוק האחרון שלך'.

מי ילד גדול של אמא

אודות שירעד שליט

אמא ל-3 ילדים, בנזוג ועסק עצמאי אחד. תושבת הוד השרון, מעצבת גרפית במקצוע וסינדרלה במהות, שמצאה את הנסיך שלה בפרק ב' (של החיים, לא של האגדה). מאמינה שמוסיקה אינה תחביב אלה דרך חיים ושאין דבר כזה ילד מכוער, יש קוף יפה. ניתן לכנות אותי אמא אינטנסיבית, אך אני מעדיפה לקרוא לחיבור ביני לבין יורשי העצר, אהבה ממבט ראשון.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק