להתראות, אני הולכת למשמרת ב'

יום עבודה נוסף הסתיים, ושוב אני זורקת לחלל המשרד: "להתראות, אני הולכת למשמרת ב' שלי". אני בטוחה שכמה קוראות מרימות עתה גבה בתמיהה: איך אני, אם גאה לשלושה ילדים, יכולה להשתמש במונח "משמרת" בעודי כותבת על גידול ילדים? אני מודעת לכך שהמונח הזה מעלה מיידית קונוטציות שליליות. למרות זאת, אני מתעקשת לכתוב שהורות היא הקריירה הנוספת שלנו, רק שברוב המקרים היא מגיעה ללא קורסים מקצועיים, ימי עיון, ימי גיבוש, השתלמויות, שיחות מוטיבציה והעלאות בדרגה.
ההורות היא קריירה שעלינו לפתח את דפוסי העבודה ואת השיח הארגוני המקובל בה בכוחות עצמנו. נכון, יש לעתים שאנו מקבלות עצה טובה מאמא או מחברה קרובה; אך כולנו יודעות שעצה זו תהפוך לברת ביצוע רק לאחר שנעבד אותה, לאחר שתענה על דרישותינו ועל האופן בו אנו עצמנו תופסות את קריירת ההורות שלנו.
הגיע הזמן להודות: הקריירה הזו מעייפת. לא פשוט לגדל ילדים בשילוב עם משרה (מלאה או חלקית), ניהול משק בית (מלא או חלקי), טיפול בהורים שהולכים ומזדקנים (ומי שעוד לא חוותה זאת, אל דאגה- זה לא פוסח על אף אחת), בשילוב הרצון הבסיסי שלנו להגיע למיצוי עצמי, להיות מאושרות, להיראות טוב, לשמור על מראה מטופח וכמובן, לרדת במשקל.

פעמים רבות ניסיתי לחשב כמה זמן נטו אני מקדישה לפיתוח הקריירה ההורית; זו שבמסגרתה חלמתי להעניק לצאצאיי ילדות מלאה ומאושרת יותר מזו שהיתה לי (וזה כלל לא משנה שבאופן אובייקטיבי חוויתי בעצמי ילדות מלאה ומאושרת. עדיין חייבים לשאוף ליותר).
מתוך יממה בת 24 שעות חיסרתי את שעות השינה, את שעות השהות במשרד, את הזמן במכונית או בהמתנה לתור כלשהו, את זמן ביצוע המטלות השונות (בישול, כביסה ושות') ואת זמן המחשבה על אלו עוד מטלות נותר לי לבצע, ונבהלתי מהתוצאה! המספר שקיבלתי (רמז: חד-ספרתי, קטן מהמספר 5), הוא הממוצע היומי בו אני משקיעה נטו בקריירת ההורות שלי, קרי מעניקה את כל כולי לילדיי.
כולנו שואפות להעניק לדור הבא ילדות מושלמת, למנוע מהם עוגמת נפש, לדאוג שלא יפגעו בהם, לחנך אותם להיות בני-אדם טובים, אמינים, חברים נאמנים, לעודד אותם למחשבה עצמאית, ללמידה והגשמה, ועוד ועוד ועוד. אבל בואו נודה שבו בעת, השאיפה הזו לוקחת מאתנו כוחות. השאיפה הזו מחפשת סדקים ומקומות פנויים בלוח-הזמנים היומיומי העמוס שלנו. שאיפתנו זו מחפשת משבצת פנויה בקאלנדר שלנו, ויש פעמים שהיא מפסידה בקרב הזה, כי פשוט אין מקום פנוי עבורה. יחד עם זאת, עלינו לזכור שעברנו כברת דרך לא קצרה, ולעתים אף מורכבת כדי להשתלב בקריירת ההורות הזו. זו קריירה לא פשוטה, אבל מאתגרת. בזכותה אנו עייפים ומלאי מרץ בעת ובעונה אחת.

לסיכום, לקח לי כמעט 15 שנים להבין שהורות היא כן סוג של קריירה, וגם בה יש ימים טובים וימים טובים פחות, בדיוק כמו בשגרה הרגילה שלנו במקום העבודה. היום אני מבינה שהמשפט השגור בפי על "משמרת ב'" לא אומר שאני אמא פחות טובה. כנראה זה רק אומר שהגעתי לגיל ארבעים.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

27 תגובות

    1. גבריאלה היקרה, אני מבקשת לחדד כאן באופן חד-משמעי: זה אינו פוסט של קיטורים!
      כוונתי היתה להציף את המורכבות בשילוב קריירה ומשפחה, זאת כיון שאני מאמינה שמותר וראוי לדבר על הקשיים ועל המהמורות שכולנו חווים בחיי היום-יום. המשך יום נעים, זיוה הרשקוביץ

  1. אם רק הייתה איזו אופציה אחרת לסמן וויים על כל המטלות, להצליח ב 2 המשמרות, להנות מכל העולמות, ולא להפסיד בשום קרב

  2. ואז מגיע שלב הביניים שהילדים לא בגרו מספיק וההורים כבר זקוקים לנו. את היטבת לתאר את המציאות שלך שלי ושל כולנו

  3. כשמתרחקים מגוש דן המצב הוא או שאין קריירת עבודה או הקיצון השני של עבודה מסביב לשעון

  4. אני דווקא חושבת שאם נפחית מהמירוץ לחומר ונתרכז בדברים החשובים כמו המשפחה נמצא את עצמי פחות עובדים ויותר נהנים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות