שימו לב: לאמא יש הפרעת קשב

כולנו מופרעות, אני יודעת, כולנו סוחבות איתנו הפרעת קשב שנורא הפריעה לנו בלימודים ולא ידעו לאבחן אותה בזמנו.
כשאני מספרת שיש לי הפרעת קשב וריכוז, אני שומעת מכל הסובבים אותי שגם להם. בכל מקום שבו אני נמצאת, ארבעה מתוך חמישה אנשים באותו המקום יעידו שגם להם יש. כשאני מספרת שאני גם מאובחנת, הם מסבירים לי שהם לא מאובחנים כי הם כבר סיימו ללמוד ואין טעם. בנקודה הזו אני מפסיקה את השיחה, הם לא יבינו אותי כי אנחנו לא חולקים את אותה ההפרעה.
בנעורי התמודדתי לראשונה עם ההפרעה, אולי המילה 'התמודדתי' קצת מוגזמת, בנעורי הונעתי על ידי ההפרעה, היא סימאה את עיני ושלטה בחיי. מאז ועד היום אני עסוקה בניסיונות להסיט את הווילונות שהיא פורשת על עיני ובניסיונות למצוא רגעים צלולים, רגעים בהם אני מצליחה להתמקד בדבר אחד.
ככל שנקפו השנים, ההפרעה, לא זו בלבד שלא נעלמה, אלא שהשפעתה הקשה עלי רק החמירה, הפכה יומיומית. הייתה שנה אחת של שלווה, השנה שבין הצבא והאוניברסיטה, שנה שבה רק מלצרתי. שנה אחת שבה התסמונת לא שלטה בחיי. שנה אחת מתוך 37 שנים סוערות ומבולבלות.
הרבה פעמים חשבתי שזה השיא, עכשיו זו הנקודה הגרועה ביותר, ואז הגיעה כיתה ב'. לא כיתה ב' שלי אלא של בתי. זה לא שהלמידה שלה והפרעת הקשב שלה הזכירה נשכחות, זה לא שקשה לי לראות את ההתמודדות שלה, זו אני, אני זו שנשאבתי לתוך מערבולת ההפרעה. לכולם קשה, אני יודעת, אנחנו חיים בתקופה מטורפת והלוחמות העיקריות, אלו שניצבות בחזית הטירוף, הן האמהות שמנסות לגדל ילדים במקביל לניהול קריירה ולניהול הבית, הן נקרעות בין רצונות סותרים (למרות שבעולם מושלם בכלל לא צריכה להיות סתירה בין הרצונות הללו), הן נקרעות בין לוחות זמנים בלתי אפשריים ותובענות חברתית ומקצועית. אמהות הן הלוחמות האמיתיות של התקופה. אמהות עם הפרעת קשב הן הלוחמות הלומות הקרב של התקופה.
זה לא רק הלימודים. נראה שהסובבים אותי מאמינים שהכל קם ונופל על לימודים, ששם נבחנת ההפרעה ושם בלבד היא משמעותית.
לו זה רק היה נכון.

יש לי שתי בנות. 'רק' שתי בנות. ממש בקטנה ביחס לבתים ישראלים אחרים, אבל מבחינתי יש לי בית הומה וגועש. יש לי שתי ילדות שמחלקות את זמנן בין דיבור בלתי פוסק, אקרובטיקה בסלון הבית וריבים/וויכוחים וזה לא רק ההמולה, לא רק הרעש שמכניסים אותי לערפול, זה סדר היום המוטרף, ההנחיות הניחתות מכל עבר- מחר אני צריכה לאפות עוגה לבית הספר של הגדולה, ביום שישי צריך לזכור לקחת את העוגה לבית ספר, בשבוע הבא תורנות "נשק וסע", צרך לזכור את היום, מחר לשלוח חומרים ליצירה לכיתה של הגדולה ובשישי חוברות חדשות של חשבון . מחר יהיה חם. או אולי קר? אני לא יודעת ואם יהיה חם, כמה חם זה חם? אפשר לשלוח עם חולצה קצרה? איפה כל החולצות הקצרות? הארון נפתח, בלגן עצום מקבל את פניי, הארון נסגר. אני מסתובבת בחדר של הגדולה והוא מבולגן, כל כך מבולגן שהחברות שלה זורקות על זה מילה פה מילה שם. אני רוצה לסדר, או לפחות לעזור לה לסדר ושתינו עומדות חסרות אונים מול הבלגן ואין לנו צל של מושג מאיפה מתחילים. אני הולכת לחדר אחר, נתקלת בערימות כביסה ויודעת שצריך לקפל, אבל בתחתית הערימה ממתינות הגרביים, ערימות של גרביים שצריך לחבר ואני לא מצליחה למצוא את הזוגות בתוך הערימה,
הווילון מונח על העיניים.
אני ממשיכה את החיפוש אחר חולצה קצרה ברחבי הבית ונתקלת בשולחן עבודה עמוס פתקים קטנים, ערמות של מכתבים, טישיו, דפי A4 זרוקים, תיקים מפוזרים על הרצפה, דף זרוק על הרצפה ליד הפח. רואה וממשיכה, לא מסוגלת לסדר. אני אוהבת שמסודר, כל כך אוהבת סדר בעיניים אבל לא יודעת איך מתחילים וגם כשכבר מתחילה נעצרת באמצע, לא מסוגלת לסדר. אני אמא מבולגנת, אמא שכדי שתוכל להיות קשובה לבנות שלה צריכה לפנות מהתודעה כל רעש אחר ורעש זה גם נייר שזרוק על הרצפה, אי אפשר לעצור לרגע ולהרים אותו, מטופש ככל שזה נשמע. אני מסתכלת על זה מהצד ויודעת שזה אפשרי, אבל בפועל לא מצליחה. אני מופרעת.
אז לא, זה לא רק לימודים, הפרעת קשב היא צל מלווה לאורך החיים והוא הכי מאיים החל מהרגע שאנחנו הופכות לאמהות.

אודות מאיה רענן

אמא של יובל ואלה, נשואה לשי. כותבת וקוראת בכל רגע פנוי. חולמת על שלווה ורוגע, חלום שלא מצליחה לממש. מקדשת את הפשטות.

השאירי תגובה

כתובת האימייל לא תפורסם.

26 תגובות

  1. יערה
    לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. גם אני בעלת הפרעת קשב, שנים חשבתי שאני עצלנית. עד שאובחנתי. וכן סוף…

    לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.
    גם אני בעלת הפרעת קשב, שנים חשבתי שאני עצלנית. עד שאובחנתי. וכן סוף סוף בגיל 40 סיימתי תואר ראשון, עם רטאלין, כי בלי לא היה סיכוי. וסוף סוף הילדים גדלו אז הבית יותר מסודר… וסוף סוף אני לא עצבנית כל הזמן, כי נהייה קצת יותר שקט, כי למדתי לכתוב כל דבר ביומן עם תזכורות. בדרך כלל זה עוזר. היו פעמים שכתבתי, תוזכרתי ואז משהו משך את תשומת ליבי והתזכורת שהיתה נעלמה…. שכחתי.
    בקיצור, מאד מבינה לליבך.

  2. אנונימית
    כתבה רגישה ומדגימה היטב את המצוקה שאנו חוות. כולנו על הסקלה של בעיית הקשב. אצלי המוטיבציה החזקה מתגברת עליה במקצת…

    כתבה רגישה ומדגימה היטב את המצוקה שאנו חוות. כולנו על הסקלה של בעיית הקשב. אצלי המוטיבציה החזקה מתגברת עליה במקצת ולכן הגעתי גם להישגים לימודיים. עצם זה שאני לא מוכנה להזדהות זה מראה לי שהבעיה היא בהחלט צל ואני לעתים מתביישת בה. מצד שני, בעיית הקשב מלווה ברגישות רבה ובאבחנה דקה לכל מה שסובב אותי. יש כל מיני דברים קטנים שאחרים לא שמים לב ואני כן, כי כל דבר מסב את תשומת ליבי. לדוגמא בטיול משפחתי אני מצליחה לזהות כל תזוזת חרק מיוחד בשדה עשבים, אני גם מצליחה לזהות רגשות נסתרים של הסובבים אותי, מזהה כל תנועה בפנים של מישהו, מבחינה בדקויות של מילים. לעיתים במקום העבודה אומרים שאני לא מספיק עניינית, אבל אני כן רגשית ואני כן שמה לב להמון דברים. האם מחפשים נשים רובוטיות? האם רק סדר, כסף והישגים חשובים? יש לעודד את הנשים העובדות בעלות בעיית הקשב ולתת להם מקום חם ומוגן, כי היתרון בהעסקת עובדת עם בעיית קשב שהיא גם רגישה לסביבה ולפרטים קטנים ונסתרים וגם בעלת שמחת חיים, הוא גדול. בואו לא נלקה את עצמנו ואת בעיית הקשב שלנו, אלא נקבלה בשמחה ונראה את יתרונותיה. הכתבה נגעה לליבי, כרגע ילדיי גדלו ויש לי יותר שקט. תתעודדו.

  3. אנונימית
    קודם כל, לא לזלזל (בתגובות אני רואה ובמציאות, דווקא הכתבה לא חוטאת בזה אם כי המשפט הראשון מקפיץ בכיוון) באנשים…

    קודם כל, לא לזלזל (בתגובות אני רואה ובמציאות, דווקא הכתבה לא חוטאת בזה אם כי המשפט הראשון מקפיץ בכיוון) באנשים שאומרים לך "גם לי יש".
    מאוד ייתכן שלרבים יש, לא הלכו לאבחון, לא טיפלו בזה. אין כאן שחור או לבן, "יש" בטירוף שאני לא מתפקד או "אין" אני רובוט משימות מגניב. יש ספקטרום. וכן יש מקום שממנו ואילך מאבחנים, מטפלים ומקום שממנו לא. וכן גם יש מי שלא הלך לאבחון- אולי מעצלות, אולי מפחד מסטיגמות, אולי מגודל ההכחשה- וגם לא קיבל טיפול ש*כן* היה זקוק לו.
    אז מי שאומר שאולי יש לו ולא אבחן הוא לא אוטומטית ב"לא, אתה בכלל לא יודע/ מבין על מה אני מדבר". כדוגמא, אנשים עם "קצת עד בינוני", כמוני, למדו להסתדר איכשהו. מה זה איכשהו? לפעמים אנחנו קורסים למיטה כי אנחנו מוצפים מגירויים. לפעמים אנחנו לא מקשיבים לילדים כי הראש מתפוצץ ואנחנו לא מצליחים להבין מילה ממה שהוא אומר או להתחבר בכלל למקום של קשב (והילד דווקא מדבר עברית צחה ומובנת). אנחנו מרמים בכמה תחומים (את הסביבה? את עצמנו? למשל יושבים בעבודה ועושים דברים שלא הספקנו בבית). אנחנו למדנו רק 10 שעות למבחן על הקורס הכי כבד בתואר הראשון אבל כי עשינו את זה בשיטות שפיתחנו לעצמנו במיוחד אז קיבלנו 100 והנה- אין בעיה ללמוד ולהצליח (דקה אחרי המבחן הכל נשכח). אנחנו מתוסכלים מכמות המשימות שאנחנו משקיעים בהן יותר אנרגיה ממה שנדמה לנו שאחרים משקיעים בד"כ. אנחנו משקיעים אנרגיה רבה בלסדר כי אף אחד לא מבין שאם לא נסדר כתנאי מקדים לא נצליח לעשות או להתקדם. בכלל.

    אז.. יאללה.. תפרגנו קצת לאנשים שאומרים "קשה לי". אולי באמת קשה להם.
    להבדיל אלפי הבדלות, זה לא תירוץ לחוסר התמודדות. התמודדות של אחד היא בלהעביר את היומיום כמו שתיארתי ושל שני הוא בלקחת תרופות. שניהם מתמודדים. ושניהם חווים משהו שאולי כל מי שלא יושב להם בתוך הראש לא יבין.

  4. יש כל מיני אמהות, אמהות מסודרות ואמהות קפדניות, אמהות חברותיות ואמהות מגוננות ... ואת אימא (גם) מבולגנת. אפשר ללמוד להסתכל…

    יש כל מיני אמהות, אמהות מסודרות ואמהות קפדניות, אמהות חברותיות ואמהות מגוננות … ואת אימא (גם) מבולגנת. אפשר ללמוד להסתכל על הבלגן ולהירגע. ללמוד איך לתפקד הכי טוב שאת יכולה בבלגן. זה עדיף מאשר להילחץ להיות מסודרת, ללא הצלחה. מי אמר שכל הבתים צריכים להיות מסודרים?
    הדס עין דור
    הקסם בהורות
    http://www.hadass.co.il

  5. אסתי
    מכירה את זה מקרוב,רק שלי יש 4 ילדים!!! שניים מאובחנים ושניים אחרים עוד קטנים אך היד נטוייה.... בגלל…

    מכירה את זה מקרוב,רק שלי יש 4 ילדים!!!
    שניים מאובחנים ושניים אחרים עוד קטנים אך היד נטוייה….
    בגלל העומס הזה הפסקתי לעבוד:אני חייבת את השקט לפחות כמה שעות בבוקר.
    מה שבטוח: את כותבת נפלא ומרגש!!!

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    ״אמהות עם הפרעת קשב הן הלוחמות הלומות הקרב של התקופה.״ - זה משפט שאקח אתי. חלק ממה שתארת תואם את…

    ״אמהות עם הפרעת קשב הן הלוחמות הלומות הקרב של התקופה.״ – זה משפט שאקח אתי. חלק ממה שתארת תואם את מה שאני חווה. למזלי את תחום סידור החדרים בעלי מוביל. אני פשוט לא מסוגלת. בתי הגדולה בכתה י׳ וגם היא נאנחת כשאומרים לה ״גם לי יש״. היא אומרת שאנשים לא מבינים שבתוך כל התסמונת האופנתית יש אנשים שבאמת יש להם קש״ר והם צריכים לחיות עם זה. צל.

  7. ספיר
    נשמע גרועע

    נשמע גרועע

  8. ימית אלהרר
    )):

    )):

  9. יסמין קדוש
    עצוב!

    עצוב!

  10. אסתי
    ליבי ליבי איתך

    ליבי ליבי איתך

  11. מורלי
    העולם שלנו כולו הזוי ומעורפל

    העולם שלנו כולו הזוי ומעורפל

  12. רינת
    הזדהיתי מאוד. אני מרגישה תמיד שאף אחד מסביבי לא מבין אותי

    הזדהיתי מאוד. אני מרגישה תמיד שאף אחד מסביבי לא מבין אותי

  13. נינה מושקוביץ
    אנחנו חיים בעולם מטורףףףף

    אנחנו חיים בעולם מטורףףףף

  14. מרי שמיר-גבני
    אותי זה העציב

    אותי זה העציב

  15. סופי וינברג
    עצובב אבל זה נכון שבערך 4 מתוך 5 אנשים מזדהים ואומרים שגם הם התמודדו/גילו הפרעת קשב בגיל ההתבגרות

    עצובב אבל זה נכון שבערך 4 מתוך 5 אנשים מזדהים ואומרים שגם הם התמודדו/גילו הפרעת קשב בגיל ההתבגרות

  16. חגית צדוק
    ליבי איתך

    ליבי איתך

  17. ליאת קטב
    ייווווו נבהלתי רק מהתיאור של מה שאת כותבת שאת עוברת ..

    ייווווו נבהלתי רק מהתיאור של מה שאת כותבת שאת עוברת ..

  18. לימור זיו-נחמיאס
    ומה אפשר לעשות כדי לאזן את כל הסמטוחה הזו?

    ומה אפשר לעשות כדי לאזן את כל הסמטוחה הזו?

  19. עמית שחק-קראוס
    תיארת אחד לאחד את החיים של בעלי

    תיארת אחד לאחד את החיים של בעלי

  20. שיר פלורנטין
    איזו כנות ממיסה.. התרגשתי

    איזו כנות ממיסה.. התרגשתי

  21. רננה מוסקונה
    זה כזה מדוייק שהפרעת קשב היא צל !!

    זה כזה מדוייק שהפרעת קשב היא צל !!

  22. ליזי קראוזה
    אז מה את עושה כדי לטפל בעניין הזה??

    אז מה את עושה כדי לטפל בעניין הזה??

  23. סורינה ברק
    הפרעת קשב היא בהחלט צל. ממש ככה

    הפרעת קשב היא בהחלט צל. ממש ככה

  24. רעות גולדמן-יעקובי
    זו בדיוק אני! וגם אני עם 2 ילדים. 'רק' בן ובת

    זו בדיוק אני! וגם אני עם 2 ילדים. 'רק' בן ובת

  25. אמלי ברנדייס
    היה לי ממש עצוב לקרוא על ה"ווילונות " שאת מתארת

    היה לי ממש עצוב לקרוא על ה"ווילונות " שאת מתארת

  26. דניאלה גליקמן
    מכירה את זה מהאחים שלי..

    מכירה את זה מהאחים שלי..

אהבת? בואי לעשות לנו לייק גם בפייסבוק