להתמודד עם המוות ולחיות

ההריון הרביעי שלי הסתיים בכך שהתינוקת נפטרה ברחמי, עברתי מה שקרוי בשפה מכובסת 'לידה שקטה'. בלי תינוקת חיה.
זה אומנם היה לפני מס' שנים, אבל לאחרונה בכל מקרה אני מתעסקת הרבה עם דיבור על המוות. בכל פעם שאני מעלה את הנושא בפני מישהו התגובה היא בדרך כלל דומה: 'בשביל מה את צריכה את זה?'. לדעתי הרבה אנשים "מתים לדבר" על הנושא הזה. אני קוראת, שואלת, בודקת. נכנסתי לחנות ספרים לרכוש כמה ספרים על נושא התמודדות עם המוות, המוכרת ישר הסתכלה עלי בעיניים מוזרות ואמרה משהו כמו "ספרים אופטימיים….". גם כשאני נצפית קוראת את אחד הספרים הללו, התגובות שאני מקבלת דומות: 'ספר חיובי, יש לך מצב רוח? איזה נושא עצוב ומדכא' ועוד.
אכן, הנושא לא שמח במיוחד. אבל הוא נושא ככל הנושאים. נכון שאנחנו חיים כאילו לא נמות אף פעם, אנחנו מבזבזים שנים בריבים טיפשיים ובכעסים. מעבירים את החיים בחלומות על טיולים שנעשה כשיהיה לנו זמן, כסף, יכולת אבל החיים מאוד מאוד שבירים ויכולים באמת להסתיים בהינף יד ולנו אין שום טיפת שליטה על זה. עצוב לי שיש אנשים שצריכים לקבל סטירה מהחיים על מנת להתחיל לחיות. שאחרי ששומעים על מישהו צעיר שמת, מחליטים ליישם את הטיול שחלמו עליו כל החיים. נכון שקשה לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון שלנו, וגם לא צריך לחיות ככה אבל כן צריך להתמודד עם הרעיון שהחיים שבירים וקצרים ועד שמישהו יוכיח לנו אחרת הם כנראה גם חד פעמיים. ולדעתי, חלק חיוני בחיים שלנו חייב להיות שיחה והתמודדות עם נושא המוות ולו רק בשביל אותם אנשים בינינו שמתמודדים הלכה למעשה עם הנושא הזה עקב מחלה קשה או מוות של קרוב להם מתישהו בעברם. ויש הרבה כאלה.

אחרי ה"לידה השקטה" שלי, עוד בבית החולים, רוב התגובות שקיבלתי היו "בשנה הבאה נראה אותך עם תינוק חדש", "לא נורא אתם עוד צעירים" ועוד דברים שבעצם אומרים: "תתגברו על מה שזה לא יהיה, תתמודדו וחזרו לחיים בלי להטריד אותנו". או לפחות זו הייתה תחושתי. רוב האנשים לא יכלו/רצו להתמודד עם המוות ה"פשוט" הזה. אני לא ויתרתי, דיברתי, הרצאתי, כתבתי, הקמתי קבוצות, עשיתי את עבודת המאסטר שלי על הנושא אבל בסופו של דבר, כשאני מזכירה את ההריון ההוא או את התינוקת ההיא שאיבדתי, אין כל כך עם מי לדבר על זה. וכן, זה מוות שנחשב פשוט, קל, לא רציני. שהרי לא הייתה שם באמת תינוקת, זה לא היה בן אדם שהכרנו, גדלנו איתו, שיש לנו זכרונות ממנו. מבינה את זה בשכל, ללב שלי קשה יותר לקבל את זה. וכן, "זה כבר היה מזמן – מה את עוד מתעסקת עם זה???"
לאחרונה אני מכירה כמה אנשים שמתמודדים עם סרטן. כן, המחלה ההיא שלא תמיד אומרים את שמה. המפחידה. ואני מוצאת את עצמי שלא קל לי לדבר על זה. הרבה יותר פשוט להתעלם, לעבור מסביב, לדבר על דברים אחרים. מעבר לזה, סביר להניח שאם האדם שמולי, זה שמתמודד עם המחלה, זה שלא בטוח שהטיפול יעבוד או שהתאים הללו לא ישחו גם לאברים אחרים, זה שכבר יודע שהגוף שלו שביר ולא אמין, אם האדם הזה יאמר משהו שמלמד על חשש או פחד, על איבוד תקווה או מחשבות של מוות (רחמנא לצלן), הרי שסביר שהתגובה שלי (ושל אחרים) תהיה "אל תדבר שטויות, אתה תראה שיהיה בסדר, הרופאים עושים הכל, יהיה בסדר". כי זאת תגובה טבעית. הרי לדבר על המוות במקום מסויים זה אולי לומר שיש סיכוי שאין תקווה, זה לקבל את העובדה שאין לנו שליטה על הכל, זה להתמודד עם הסוגיה שיתכן שבאמת חס וחלילה קיים סיכון שהטיפול לא יצליח. מדברים כל הזמן על התקווה אבל לפעמים התקווה הזאת משאירה את האנשים מאוד בודדים ואבודים עם הפחדים והחששות שלהם. אם האדם החולה אומר לבן זוגו שהוא מפחד, בן הזוג מרגיש מחוייב לעודד אותו, לטעת בו את התקווה.
ומה עם הפחד? של המתמודד ושל בן הזוג – מה עושים עם הפחד? עם החששות, הדאגות והבלבול? שלא לדבר על הילדים שלהם בטוח צריך להמתיק את הדברים הכי שאפשר. אולי אפילו להסתיר מהם. וזה בעיני מאוד מאוד עצוב. זה לא משאיר מרחב לשיחה אמיתית על רגשות ומשאיר כל אחד לבד עם הרגשות שנמצאים עמוק עמוק בפנים.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

30 תגובות

  1. תודה ששיתפת.תודה שיש לנו את היכולת הורבאלית לנסות ולהתמודד עם הדברים הקשים והחוויות הנוראיות באמצעות מילים, הזמן אמנם לא ירפא את הפצע, למרות שכך נהוג לומר, אבל במקום לשלם מאות שקלים לפסיכולוג, אני מאמינה בכתיבה

  2. אני עברתי אובדן די דומה למה שאת מתארת, וגם סביבנו היו התגובות שאת העלית , ואני לא הצלחתי לקום מזה הרבה זמן.. הרבה זמן לא התמודדתי עם זה נכון ולא הצלחתי להחלים מזה. המושג " הזמן מרפא הכל" לא עבד במקרה שלי

  3. אכן באמת נושא קשה. אני לפני כ4 שנים עברתי משהוא דומה ואכן מבינה ללבך, מישה לא עבר את את זה לא יבין ואכן את צודקת כולם חושבים שקל לעבור נושא זה בלי להיתאבל. ומילות העידוד שמביאים לך ממש לא עוזרת אלא באות להגיד "תיתעלמי מזה" כאילו זה לא היה.

  4. אני אומנם לא לידך, אבל תאמיני לי שאני פשוט מוחאת לך כפיים במרץ על מה שאת ומי שאת ועל האופי העוצמתי שיש לך

  5. אני מבינה את הכוונה ומסכימה איתה מאוד, אבל הכל הכל יפה על הנייר. על הכתב. בעל פה. זה לא תמיד אפשרי באופן מעשי להתמודד עם המוות. להתמודד עם אובדן ולחזור לחיים כרגיל. זה מאולץ. לא הגיוני

    1. כן יקרה אני מסכימה!
      זה בהחלט מאולץ ולא הגיוני. וה"לחזור לחיים כרגיל" (איזה חיים ואיזה רגיל)… מבחינתי זה בלתי אפשרי וכנראה גם לא יהיה!!! (בטל אחרי שעוברים את זה בשבוע ה40) אבל לפעמים בהחלט שצריך לאמר 'תודה' ל'אילוצים'!

      ולך יעל יקרה, אין לי ספק שאת ראויה להערצה!

  6. סיפור נוגע שלא ברור איך ממשיכים משם אבל את כנראה עשויה מחומר אחר. איכותי כזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות