הסיוט של כל אמא: הילד שלי נעלם

הלכנו ביחד לקניות. זה התחיל רגיל. ואז איבדתי אותו. איבדתי את הילד שלי.
רגע אחד זו הייתה התמונה הכי פשוטה בעולם. סופרמרקט עירוני, עגלת קניות לא מלאה עד סופה, כמה חומרי ניקוי, כמה ירקות, בקבוק יין, מוצרי חלב, לחם פרוס, תבניות אלומיניום. אמא וילד שלא ממש דומה לה, אלא אם מסתכלים עליו מהפרופיל כשהוא מחייך או בוהים בו כשהוא ישן עמוק. קופאית עם בלונד לא טבעי ששואלת אם אנחנו בעניין של חבילת מצות ב- 2 ש"ח. אנשים בתור. איזי.
ואז בום.
זה קרה.
איבדתי את הילד שלי.
הוא היה לידי כל הזמן, שלף שקיות מהמכונה המרובעת הזו של הסופר, שאל אותי איזה יום היום ואיזה יום מחר, הזכיר לי שהבטחתי לו שאחר כך נלך ל "אולפן הקלטות", אני ארזתי את המוצרים בשקיות והכנסתי לעגלה, כשבין לבין אני עונה לקופאית על שאלות קטנות. ואז. שנייה וחצי של מבט מוסט. לא יותר משנייה וחצי כזו. ובום. הילד לא נמצא.
וכשאני אומרת לא נמצא, אני מתכוונת ללא נמצא. לא הלך כמה צעדים אחורה. לא עבר לקופאית ליד. אלא לא נמצא. איננו.
הולכת מהר את כל שורת הקופות הלוך וחזור, בודקת מתחת לעמדות, מסתכלת סביב בבהלה מטורפת, העיניים שלי מרצדות כמו שפן שנלכד מתחת לגלגלי משאית.
ואז מתחילה לצעוק. ממש. לצעוק.
שחררררררר!
ככה כמה פעמים, בלי יכולת להפסיק. בלי שום אפשרות להירגע.
אני כן שומעת את עצמי מהצד ומבינה מה אני עושה, אבל אין לי שום יכולת להפסיק לצעוק. כאילו הרגשתי שזה הפתרון היחיד שיחזיר אותו אליי.
תקראי לו בכריזה, מציעים לי. ואז אני שומעת, מרחוק, כמו מתוך חלום, את המשפט "שחר שחר, אמא מחפשת אותך".

הנה הנה, בואי! קוראים אליי ואני הולכת לעבר הקריאה.
אבל שם מראים לי ילדה. ילדה עם חצאית, שלא מוצאת את אמא שלה.
הוא גדול או קטן? ועם איזו חולצה הוא? אישה אחת שואלת אותי ואני עונה לה שהוא גור, דרדס בגובה מטר בערך, עם חולצה אדומה.
תנוחי קצת ותמשיכי עם המוצרים בקופה, אני אחפש לך אותו. מציע לי הגברבר מאחוריי בתור, שמסתבר שמרוב שעיכבתי אותו לא קלט באיזו מצוקה אני נמצאת.
עדיף לך להירגע, הוא יחזור. ילדים הרי לא הולכים רחוק. מציעה לי גברת אחת. ואני, במיוחד עבורה, מפסיקה לצעוק. אבל רק כדי לקחת נשימה, להיכנס פנימה יותר בסופר ולהמשיך לצעוק שם.
עוברות דקות והוא לא חוזר. לא 2-3 דקות. יותר. ובראש המחשבות הנוראיות ביותר. המחשבות המלחיצות והמטורפות ביותר. כאלו שאסור אפילו להעלות אותן על הכתב כדי לא לתת להם ביטוי.
ויחד עם המחשבות אני גם שואלת את עצמי בלב איך זה יכול להיות? איך זה בכלל קורה לי? מה עושים? מה לעזאזל עושים? איך זה קשור אליי? ואיך אני מודיעה את זה לאבא שלו? ואיך איך זה בכלל יכול להיות?
אמרת חולצה אדומה? הנה הוא, בואי מהר. אני רצה לכיוון הקול, רק כדי לגלות ילד. חמוד, אבל שהוא לא הילד שלי, עם קפוצ'ון סגול.
ואני ממשיכה לצעוק, תוך כדי תזוזה, ללא הפסק. אני עדיין שומעת את עצמי מהצד צועקת, אבל אין לי אפשרות להפסיק.
ואז הוא חוזר.
נכנס סמוק לחיים, עם פרצופו היפה, אחרי שבילה ב "אולפן הקלטות" שנמצא ביציאה מהסופר.
הנה הוא הנה הנה הוא, הקופאית קוראת. גם אני דאגתי, היא מודיעה.
ואז, בבת אחת, אני מפסיקה לצעוק. משתתקת.
למה הלכת לבד? אני לוחשת לו תוך כדי חיבוק חזק.
רציתי להיות באולפן להקליט שיר ואת היית עסוקה כאן, עשית קניות.
אבל למה הלכת לבד? אני מתעקשת. למה יצאת מהסופר בלי להגיד כלום?
כי בא לי, אבל אל תבכי אמא, אל תבכי.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

25 תגובות

  1. מוכר לי המצב הזה הבן שלי הלך לי לאיבוד באילת במשך איזה שעה חשבתי שאני מתה
    סוף טוב הכל טוב

  2. אין ספק שזה קטע מפחיד ואני יכולה לצאר לעצמי את אותן מחשבות זוועה שהתרוצצו לך בראש ושאסור לכתוב יחד עם זאת, ה״העלמות״ של הילד מוחיכה שהוא בוגר ורגיל ובטוח בעצמו ובעולם בו הוא חי וזה מה שחשוב.

  3. כתוב נהדר אביטל.
    מזדהה איתך. בעיקר כי הייתי בסרט הזה.
    שלי היה אז בן שלוש והוא החליט לשחק איתי ופשוט התחבא בתוך גלגל בגדים במשביר לצרכן.
    היה לו נעים שם. הוא לא יצא במשך חצי שעה.
    זה היה סיוט. וכן, הם גם לא מבינים אח"כ על מה כל המהומה.

    חיבוק לשחר :)

  4. גופי הגיב ברעד רק מלקרוא את המילים! זהו פחד בסיסי ותהומי שלנו כאמהות/לביאות

  5. מפחיד ומלחיץ. אגב, הפחד גם לא עובר כשהם גדלים :(
    ההצעה שלי – לקבוע מקום מפגש בולט למקרה שהולכים לאיבוד. זה טוב במיוחד בארועים במקומות פתוחים, כמו טקס יום העצמאות.

  6. את דוגמא ומופת לאמא בכל רמ"ח איבריה! גם אני הייתי צועקת וצועקת שם בכל הכוח בלי להפסיק, רק בזכות זה הוא חזר אלייך מהר

  7. עשית לי צמרמורות..למרות שצעקת שם אני חושבת שאת אמא נפלאה וכל הכבוד לך על הנחישות הזאתת

  8. יו יוו איזה פחד איזה טירוף כמה זה מלחיץץץץ! את אמא מדהימה אני שולחת לך חיבוקים

  9. איזה לחץ אטומי!! אימאלה איזה מפחיד , למרות שמסתבר שזה יכול לקרות לכולם.. עובדה שהיו בסיפור שלך עוד 2 ילדים שהלכו לאיבוד

  10. לי זה מעולם אף פעם לא קרה והפרטיים שלי בני 16.5 15 ו 12 אז זה הכל עניין של אחריות, וכנראה פה לא היית הכי אחראית

    1. פולינה למה חוסר אחריות זה יכול לקרות לכל אחד לפעמים גם 100 עניים לא עוזר זה סיוט

להגיב על נעמי של עילאי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות