אבל אמא, ואיפה את תהיי?

נועה כבר בת שלוש וחצי והיא עדיין זקוקה לי בלילה. (טוב, נכון, גם אני זקוקה לה. ביום ובלילה). מהרגע שנולדה, ינקה לי את הצורה, ישנה בעריסה לידנו, עד שגדלה מעט ויכלה לתפוס מספיק מקום במיטה שלנו. מהרגע שממש יש לה נוכחות פיזית. כמו בוטן, אבל גדול.
ברגע שהיא עברה אלינו, ככה , בינינו, מפרידה כוחות, לא היתה ברירה לאחיה בן השש. היא פשוט לא שאלה אותו ובעטה אותו החוצה. כן, החוצה. שלחה אותו לחדר שלו בחזרה. כאילו מתריסה "זהו, עכשיו אני כאן, אתה מספיק גדול, לך לחדר שלך, תן לי קצת, עכשיו תורי לאמא ואבא".
ואני אמא, אמא-ילדה , שאין לה חשק ל"עקרון הרצף", ולתרגולי "הלוחשת לתינוקות" (זה קורה רק מהילד השני ואילך), גם אם אני אדם של ספרים ושל תיאוריות ושל לימוד עצמי. כשמדובר בבטן, בלב, בקישקע, אני מחליטה בעצמי. אם היה מרגיש לי לא נכון, זה לא היה קורה.
יש המרימים גבה כשדנים סביב הנושא הזה. יש שאומרים שזה הורס את הזוגיות, שהרומנטיקה מתה במקום בו המיטה הזוגית הופכת להיות מיטה משפחתית. אין יותר כפיות, אין יותר גיפופים, תמיד מפחדים למחוץ את העולל הקטן תוך כדי שינה, לא מרעישים, לא מדברים, מכבים מהר את האור שלא תתעורר.
ויש האומרים שזה הדבר הכי טבעי ונכון לעשות. כלומר, אם הילד חש צורך עז לישון עם הוריו אז למה למנוע זאת ממנו? למה לפתח חסכים?

הימים עוברים, הקטנה שלי תופסת מקום נכבד בינינו, לא מוכנה בשום אופן להקשיב להצעת מעבר.
ניסיתי, בחיי שניסיתי, פיתיתי אותה בכל מיני אסטרטגיות סבתא ישנות –
"יש לך מיטה משלך, מקום משלך, רק שלך, הנה סידרתי לך (הייתה מעורבת בסידור) את כל הבובות שלך והדובים שלך מסביב למיטה, אולי תבחרי את הבובה שאת הכי אוהבת שתישן איתך מתחת לשמיכה? תראי מתוקה, גם מנורת לילה קטנה קניתי לך, שתאיר לך בלילה למקרה שתתעוררי. גם מצעים של נסיכות קניתי לך, לך ורק לך, כאלה ורודים, עם כתרים ולבבות, וזה שלך ורק שלך".
את כל המשפטים הללו תקראו מהר, בלי לנשום. כי זה הכי קרוב לתחושה שהם העבירו כשאמרתי אותם. ולמה? מבע פניה של נועה היה מבועת, הפה התעקם והגבות עלו גבוה, כמי שמבקשת עוד שנייה לבכות. אבל היא עצרה את עצמה. הדמעות החלו לבצבץ אבל לא לזלוג, העיניים ברקו והיא הצליחה להוציא את המשפט:
"אבל אמא אמא, ואיפה את תהיי?"
"במיטה שלי, עם אבא"
היה לה מוזר. "ואני? איפה אני אהיה?"
"במיטה שלך, עם הבובות שלך, המצעים שלך ומנורת הלילה שלך"
ואז זה התפרץ "אבל אבל אבל אמא, אני רוצה לישון איתך!!"

אני יודעת שזה הכל עניין של גבולות אבל אני גם יודעת שזה הולך להיות לא קל. חוצמיזה בינינו, זה נעים לי שהיא לידי כל הלילה. נעים לי לנשום אותה, נעים לי להרגיש כל תנועה שלה, אני יודעת בדיוק מתי חם לה ומתי קר לה, אני יודעת מתי היא חולמת, אני שומעת אותה ממלמלת ומריחה אותה עד הבוקר. היא מתקרבת תמיד עוד ועוד, כמו מתחפרת עליי גם כשאין יותר לאן להתקרב. יש יותר נעים מזה?. אז בסדר, החברה המערבית לא מעודדת את זה אבל זו התעקשות שמשרתת אותנו רגעית, כי אנחנו עייפים בבוקר ויש יום עבודה ארוך לפנינו, כי אנחנו לא רוצים לדחות את הילד, כי הבעל מרגיש מקופח, כי אנחנו גוזלים משהו מהזוגיות, כי אנחנו מוותרים ועוד.
ובכל זאת שלשום קיבלנו החלטה. זהו. היא גדולה. הגיע הזמן לקפל את המיטה המשפחתית ולהחזיר אותה לקדמותה. (פעם היא הייתה זוגית).
בחרנו ספר וניגשנו למיטה החדשה של נועה. זאת עם המצעים הוורודים של הנסיכות. נועה התלהבה וקיפצה ודילגה לה אל המיטה. אמא יושבת לידה. ואז היא מצווה "תשכבי איתי". אני מתקפלת כולי, כי זה קשה לסרב להצעה כה מפתה כזו, ואני עונה לה שאשב לידה כדי לקרוא לה את הסיפור כמו שצריך. ואז היא מתחכמת "אבל אפשר לקרוא סיפור גם כששוכבים".
אוקיי! מה? מה עכשיו? אני תוהה עם עצמי.
נשכבתי לידה (אמרו לי פעם שאני קלה לניווט. אז טוב, אני קלה לניווט). אני משרתת אותה. כן, אני עושה בשבילה מה שהכי טוב בשבילה.
הלילה הראשון עבר לא רע. למרבה ההפתעה. אומנם נרדמתי איתה אחרי הסיפור ואבא שלה בא להעיר אותי בחצות שאעבור למיטה הזוגית החדשה שלנו. דידיתי לעבר החדר השני והסתובבתי שוב אחורה כאילו עוקרים לי משהו מהגוף. כאילו אני משאירה שם משהו שלא בטוח שאסתדר בלעדיו. זהו. זה אולי סופי. אני זקוקה לקטנים שלי אולי יותר ממה שהם זקוקים לי.
והלילה עבר בשקט. היא ישנה לילה שלם ברצף. לבד.
ומאז, עברו כבר שלושה לילות, כל שעה היא קוראת לאמא, ואני מנסה בכל כוחי לא להישבר ולשלם בלילות בלי שינה וכל זאת למען החופש הזוגי וכן, גם לחופש שהם זקוקים לו מאיתנו.

ואני שואלת את עצמי מהן גבולות הנתינה? ומתי אנחנו ההורים ניגמל מעניין ה"ילד הוא המרכז"? ורגע, באמת. האם הנושא הזה בכלל שייך לקטגוריית הגבולות? הנתינה? האם ניתן להגיד שזה בסדר או לא בסדר? האם ללכת עם הלב או לפי הספר?
אז אל תציעו לי סופר נני, או את פרופסור רולידר וגם לא את הד"ר הזה להורים, נו איך קוראים לו. אני מסתדרת לבד.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

27 תגובות

  1. אצלינו זה עובד על שוחד. לשימחתי בבוקר היא שוכחת ושוב מתחילים מחדש. אהבתי את המילים שלך יש לך את זה

    1. היי מיכל,
      אני מכירה גם את השיטה הזאת.
      עברנו את זה עם הגדול שלנו (היום בן 10)
      בסופו של דבר הכל הוא עניין של קבלת החלטה בזמן הנכון,
      תוך שיתוף הילד והובלתו להסכמה.
      במוקדם או במאוחר זה מצליח.

      בהצלחה :)

    1. היי ליאת, זה עניין של השקפה.

      זה פורטל אמהות, רובנו עוברות אותו הדבר או לפחות חוויות דומות.
      אין פה קסמים או סודות.

      הכותבת בוחרת מה לשתף ומה לא :)

  2. אני חושבת שלכל אחד צריכה להיות את הפינה שלו. זה נכון גם לילדים וגם לנו. ממליצה להתחיל עם זה בגיל יום ובהמשך לבחון מה נכון לכל אחד מהצדדים. גם לילידה וגם לך.

  3. אני חושבת שדווקא הלינה המשותפת הזו תורמת ומעצימה את המשפחה. את הזוגיות ניתן לממש ולמצוא לה את הזמן שלה. כתבה יפה

  4. אופירה אני שמחה לקרוא אותך שוב את מעלה נק' שמשותפת לרבים מאיתנו לא ממש מדברים על עניין ה"להיפרד בשינה"

  5. שאלת הזוגיות היא זו שעליה צריך לתת את הדעת אבל אולי זה רק שלב עד שהיא תגדל ? נמצאת באותו מצב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות