תגידי אמא, איפה סבא? הצטמררתי ועניתי לו: הוא איש רע

לפעמים אני מצטערת שאין לי סיפור טרגי על אבא שלי. מצטערת שאני לא יכולה לספר שהוא נפל בקרב ידוע מול מחבלים, או שהטנק שלו עלה על מטען רב עוצמה שלא השאיר לו סיכוי. טוב, הייתי מסתפקת גם בזה שהוא היה ליד איזה מחבל שהתפוצץ בפיגוע בקו …
אבל לא. אין.
כי כששואלים אותי "מה אבא שלך עושה?" אין לי סיפורי גבורה לספר עליו. גם זכרונות ילדות קסומים ורגועים אין לי לספר בקשר אליו.
אבל גם אין לי את הפריבילגיה לענות "הוא מת".

כאילו, בא לי. ממש בא לי להמציא משהו, כדי שיסתכלו עליי במבט חומל, ישתתפו בצערי ולא יזכירו יותר את השורש א.ב.א לידי. אבל משום מה אין לי אומץ לזה.
ובא לי, ממש בא לי. כמה וכמה פעמים התחשק לי לענות "אבא שלי מת, אבל קשה לי אפילו לדבר על זה"
אבל לא, לא יצא לי להגיד את זה.
יוצא שתמיד כששואלים אותי את ה "מה אבא שלך עושה?"
אני עונה "אנחנו לא בקשר".
לפעמים אני גם ממשיכה משהו כמו "הוא איש רע ואני לא סובלת אותו. ובכל מקרה אמא שלי בהליכי גירושין ממנו".
ואז נפתחת הסאגה של: מה זאת אומרת לא בקשר איתו? מאיזה גיל? והוא מנסה ליצור איתך קשר? הוא שואל עליך? הוא מתעניין בך? את הילד הוא רואה? עם הילד הוא ניסה ליצור קשר? עם אחיות שלך הוא כן מדבר? והוא לא חסר לך?
ואני, רק לעצמי אני באה בטענות. כי את כל הבלבלות האלו הייתי יכולה למנוע. אם רק הייתי עונה: הוא מת. איננו. מת.

ותמיד, אבל תמיד, יש את המתחכמים שיסבירו לי שככה זה יחסי אבא-בת. ככה זה, בדוק. הרי ידוע שבנות הכי קשורות לאבא (לא אצלי), אז מרוב אהבה ומרוב רגש הסכסוכים האלו קורים. אבל אחרי זה, כשמתפייסים, זה יהיה לכל החיים, אתם תהיו בלתי נפרדים.
ואז פה אני נבהלת ומודיעה שלא, אצלנו זה לא ככה. אף פעם לא הייתי קשורה אליו ואף פעם לא הייתה בינינו אהבה אמיתית. אני יוצאת מן הכלל. אף פעם לא היה לי טוב בקרבתו והדבר האחרון, האחרון, שאני רוצה, זה להתפייס איתו.
אבל איך סבא לא מכיר את הנכד שלו? איך?? ממשיכים לצקצק אותם מתחסדים.
אז בלי להיכנס לתיאורים פלסטיים של איך הוא ידע שילדתי אבל לא טרח להתקשר אליי. על איך הוא ידע שיצאתי מביה"ח הביתה עם תינוק מהמם אבל לא טרח להתעניין בי בשום דרך שהיא. אני רק עונה שזו החלטה שלי. אני אחראית על הגור שלי ואני לקחתי החלטה שהוא לא ייחשף לאיש הזה.
אבל רגע, אופס.
טוויסט בעלילה.
מגיע הזמן הזה שהילד שלי כבר בן 4.5 והוא שואל אותי: מי זה אבא שלך? ואיפה הוא עכשיו?
או בגירסא המשוייפת: מי היה אבא שלך כשהיית קטנה?
או בגירסא המצחיקה: אני יכול להיות אבא בכאילו. את רוצה שאני אהיה אבא שלך?
ואז במקום להגיד לו "אין לי אבא, הוא מת"
במקום לענות את התשובה הזו שאני תמיד רוצה לשלוף
אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליו חצי בבהלה חצי בצחוק, ואז משנה נושא..

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

22 תגובות

  1. ככה זה, הילדים שלנו, תמצית הכנות הבלתי מתפשרת.
    מציבים לנו יום יום בדמות הילד שבנו, בדמותם, את האמת הכי כנה הכי פשוטה ומזוככת ושואלים ככה פשוט את שאלה או אי השאלה.
    והרי כול תשובה שניתן או לא ניתן תהיה מקובלת עליהם כי הם קצת הילד שחי בנו בפנים וממשיך לשחק ולשאול שאלות ולצחוק או לכעוס או לבכות.
    ואולי לא.

  2. גם לי יש סיפור דומה, אבל ההוא שלי לפחות גר בקנדה ויש לו משפחה חדשה עם 5 ילדים קטנים

  3. הייתי בערך באותו מקום. אצלי הוא גם ניסה ליצור קשר המון פעמים, רדף אחריי ואיים עליי במשך שנים. אני לא הסכמתי בשום אופן להיות איתו בקשר ואני מהרגע שהבכור שלי היה בן 7.5 והתאומים שלי בני 6 הסברתי להם שאבא שלי הוא לא טוב ולא נחמד, שהוא היה רע אליי כשהייתי קטנה ואני לא רוצה שהוא יהיה רע גם אליההם

  4. האחד שלו תצטרכי לענות מוקדם או מאוחר הוא פרי בטנך…. נכון בגילאים צעירים זה אפשרי -שינוי נושא, הסחת דעת וכו. אבל יבוא יום והאמת תצטרך לצאת לאור – כבר כתבו לך לפני שעליך להתכונן לכך, דעי לך שזה לא יהיה קל …אבל האמת תשחרר אותך ממשהו שבעימקי לבבך מעיק ומטריד, את לא אוהבת לדבר על הנושא אבל גם לא משקרת, לכן אני מאחלת לך את כל הכלים להתמודדות שתהיה אולי קשה אבל בטוח תקל עליך אח״כ. חזקי ואימצי את כותבת מדהים, ריגשת אותי מאד.

  5. קטע מרגש!

    אומרים שדם סמיך ממים, אבל יש אנשים שפשוט לא צריכים להיות בחיים שלנו, גם אם הם חולקים איתנו DNA.
    אדם כזה עדיף שלא יהיה בחיים שלך, ואנשים פשוט צריכים לקבל את זה ולא לדחוף את האף

  6. סיפור חיי אחד לאחד. הייתי רוצה להגיד לך שהתרגשתי, אבל לא מרגש אותי לחשוב על אבא שלי… כתבת מושלם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות