לא חשבתי שזה יקרה אבל הסיוט שלי התגשם

נוסעים לנופש. כמה זמן חיכיתי לנופש הזה, כמה ביטולים עשיתי, כמה טלפונים, כמה רציתי את החופש הזה.
מתארגנים. כל כך הרבה דברים צריך לקחת, בגדים, בגדים להחלפה, מברשות שיניים.
ומתארגנים מהר – "לקחת מטענים?" "לקחת שמפו? מרכך?"
"לקחת משחת שיניים?"
וכל הדרך אני לא רגועה אולי שכחתי לכבות את הגז?
אני לא רגועה. משהו נשאר, אני מרגישה את זה. מרגישה ששכחתי משהו.
אני מנסה להירגע. אולי אתקשר לשכנה שתרד רגע לוודא שהגז סגור. שאין חשמל דולק בבית.
אני לא רגועה.
אבל אני נוסעת לנופש. כל כך חיכיתי לנופש הזה.
הנסיעה ארוכה ואני ממשיכה להיות לא רגועה. משהו מפריע ואני בכלל לא יודעת מה.
לא משנה, אני אומרת לעצמי. נירגע. ננוח.
כל כך הרבה זמן חיכיתי לנופש הזה.

אז נוסעים. ומגיעים. ופורקים את כל הציוד. ואז אני שמה לב ששכחתי מרכך. ואני נרגעת. זהו זה מה ששכחת. לא נורא, נקנה אחר.
ואני מנסה לנוח ומשהו מפריע בלב. אבל חיכיתי כל כך הרבה לנופש הזה.
ובשבת, שצריך לפנות, בעלי שואל "אולי נישאר עוד שעה, שהילדים ינוחו?"
ואני אומרת "לא לא, ניסע" ומשהו מפריע. משהו לא רגוע לי בנשמה.

עוצרים לקנות ארטיקים. ואני רוצה כבר להגיע.
כבר מדמיינת איך אני פורקת הכל ומכבסת ומסדרת ומארגנת.
ואז מגיעים הביתה. עוצרים למטה, אני מביטה לכיוון החלון ואומרת לעצמי "הנה הכל בסדר. סתם הייתי לא רגועה"
אני מתחילה להוציא דברים. והילד הגדול אומר "אני עולה מהר. אני צריך לשירותים"
אז הוא עולה ראשון ואני אחריו במדרגות ופתאום הוא צועק "אמא, היה גנב! פרצו לנו לבית"
ואני זורקת את התיקים את המזוודות, רצה אחריו במדרגות. מגלה דלת פתוחה, כל המגירות פתוחות, כל מגירות המטבח שפוכות, המדיח מפורק, בכל חדר "ביקרו". באמבטיה – עלו לבוידעם, הוציאו וזרקו דברים. בחדר השינה שלי – המיטה מלאה בעקבות נעליים שחורות על הכריות, הארון ריק מבגדים, החזיות שלי, התחתונים, כל התיק שלי מפוזר בכל הבית, בחדר של הבנים – המזגן מפורק.
הבית אטום. הם נעלו את החלונות והדליקו אורות בכל הבית.
אני עומדת נואשת. לא יודעת מה עושים קודם. רצה לשכנים – לא שמעו דבר. העיתון של יום שישי מונח ברישול בתוך הכיור – "האורחים" דאגו להכניסו הביתה.
אפילו שתו מהקולה במקרר.
מתקשרת למשטרה. הם לא עונים. מנסה שוב ושוב, עוברות 25 דק' והם עדיין לא עונים.
ואני לא יודעת מה לעשות קודם. הילדים עומדים בבית המפורק וההרוס כשהם בוכים ומבוהלים.
ואני לא. לא ודעת מה לעשות קודם.
כשכבר עונים במשטרה הם אומרים בחוסר חשק שיבואו. והם לא באים, כבר לילה, ואז אני מתחילה לסדר את הבגדים בארון.
מתחת למיטה אני מוצאת חפצים אישים מהתיק שלי – ספר תהילים קטן, עט של העבודה, כרטיס עובד.
כל שאר הדברים שלי זרוקים בכל הבית, התכשיטים של הילדה שלי מפוזרים, גנבו עגילם זולים.
אני פשוט לא קולטת איך "ביקרו" והרסו.

כל כך רציתי את הנופש הזה. כל כך חיכיתי לו.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

21 תגובות

  1. אנשים חוצפנים שנוטלים לעצמם את הזכות להיכנס לבית, לפרטיות, לאינטימיות של אחרים.
    מקווה שתתאפשר לך חופשה במהרה. והפעם ביתך יהיה שמור כמו מבצר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות