אמא שלי אף פעם לא הייתה שם בשבילי

אמא שלי חגגה השבוע יומולדת 87.
אמא שלי, מי שהייתה שם איתי מהרגע הראשון שלי. זו שבזכותה אני כאן.
להיות בת של היה תפקיד כל כך לא פשוט.
אני זוכרת את הכעסים, הבדידות, התחושה שהיא לא מבינה אותי, שהיא לא מקשיבה. כשניסיתי להסביר היא "תמיד ידעה" מה אני אגיד ולא נתנה לי לסיים. כשרציתי להתקרב אף פעם לא היה לה זמן. כשקרו דברים בבית הספר הייתי צריכה לפתור אותם לבד וקרו דברים כל הזמן כי הייתי ילדה פרועה וחצופה.
כבר בבית הספר היסודי המורים העדיפו אותי מחוץ לכיתה ואני ישבתי על העץ וזרקתי אבנים על החלון של הכיתה. בתיכון הצחקתי את כולם, עניתי למורים, ציירתי אותם על הלוח, עניתי, התחצפתי, עשיתי מה שבא לי. שיעורים? מבחנים? מי עשה? תמיד אמרו עלי שאני נורא חכמה אבל לא מנצלת את זה.
בגיל 17 נמאס לי, החלטתי שלמדתי מספיק ועזבתי. בצבא המשכתי באותה הדרך. הייתי סוג של חתולת רחוב, נופלת תמיד על הרגליים.

בכל המצבים האלה, כל הצמתים, ההתלבטויות שלא היו לי שום כלים להבין אותם לבד, היא לא הייתה.
לא חיבקה, לא כיוונה, לא עודדה, לא לימדה, לא עצרה, לא שאלה, לא מנעה.
כל זה צף כזיכרונות השבוע ביום ההולדת ה-87 שחגגנו לה.
אמא שלי אישה חזקה, עברה כל כך הרבה בימי חייה, התייתמה בעצמה בגיל צעיר וגדלה בלי יד מכוונת. היא מבחינתה עשתה את הכי טוב שיכלה. את זה כמובן הבנתי רק אחרי שהפכתי אני להיות אמא של.
כבר מלא שנים שאני לא כועסת, מקבלת אותה כמו שהיא, אוהבת אותה עם הטוב ועם הרע.
באופן אינטואיטיבי חיברתי פאזל אחר לגמרי.

קראת? ספרי לנו מה את חושבת

50 תגובות

  1. הכאב עדיין הולך איתי. גם כשאני אמא. משתדלת להיות קשובה לילד שלי. לפעמים יותר מדי, על חשבוני… אבל זה עדיף. זה עדיף על להיות ילד בודד בעולם, בלי תמיכה, בלי הבנה, בלי ר ש ת שתתפוס אותי כשאני נופלת. התהום היא אין סופית ואין הורה שזורק חבל… קשה לי. אני לא מבינה את ההתנהגות. רק עכשיו, אחרי שהפכתי לאמא של, הצלחתי להסביר בטון רגוע, בלי לבכות, להוריי על הקשיים הרגשיים שעברתי, בלי לפרט. ככה מלמעלה. עדיין סוחבת פצע פתוח של מעל 20 שנה. עכשיו הוא רק מתחיל להגליד לאיטו.

    1. פילית, ריגשת אותי מאוד, תודה על השיתוף המרגש. אני יודעת שאצלי ,ברגע שנולדו לי ילדים הצלחתי לאפשר לעצמי להרגיש יותר, הצלחתי להתבונן על האופן בו גדלתי ועל הכאב והבדידות, תקופה ארוכה הגילויים גרמו לי להתקפי חרדה . בשלב מסויים הבנתי שהמפתח לשינוי נמצא אך ורק אצלי , באופן בו אני מקבלת את הדברים ומתבוננת על המשל החיים כמו גם על הקשר שאני רוצה לייצר עם הילדים שלי. אני מכירה את התחושה גם היום של הכאב שצף פתאום והבדידות שמצטרפת אליו, אבל היום זה רק הבלחות של רגע ונעלם.

    1. מירב, כשאנחנו ממשיכים לכעוס אנחנו ממשיכים להיפגע רק הפעם מעצמינו, ההבנה שהיא עשתה את הטוב ביותר שחשבה לנכון עזרה לי בשלבים מסוימים להבין, היכולת לסלוח היא יכולת מאוד מחזקת ואני שמחה שהצלחתי .

    1. רבקה, זה היה תהליך מאוד ארוך, בסופו של דבר כשאנחנו ממשיכים לכעוס הנפגעים היחידים הם אנחנו, הכעס לא מייצר פתרונות רק עוד ועוד כעס

    1. עדן, נראה לי שהכאב הוא אותו כאב, מקווה שהיום את במקום של השלמה וקבלה, ההבנה שהוא עשה את הכי טוב שיכל יכולה להועיל שלא לדבר על זה שהכעס אם נשאר ממשיך לפגוע בנו הרבה אחרי שהאדם עצמו כבר לא יכול לפגוע

    1. רוני, תודה , אני חושבת שלקחתי את החוויות הקשות שלי והפכתי אותן למנוף לתיקשורת מעולה עם הילדים שלי. בתחילת דרכי כמטפלת עבדתי עם ילדים ואז אחרי מס שנים הבנתי פתאום שהקהל האמיתי שלי הוא ההורים שהשינוי האמיתי צריך להיות שם על מנת שהילדים יקבלו יחס אחר, אין דבר שמביא לי אושר גדול יותר מהמפגשים האלה עם המשפחות ומהזכות שהן נותנות לי לקחת חלק בעולמן

    1. אליה, תמיד עצוב לפגוש עוד מי שחווה חוויות דומות, אבל חשוב ליזכור שהיכולת לזוז מזה הלאה למקומות של צמיחה היא תמיד בידיים שלנו

  2. ענת את חשופה ישירה והכי אמיצה. לשים את זה על השולחן פה לפני כולם זו הרמה הכי גבוהה של השלמה.
    מחבקת ומחזקת.

    1. הילה, ריגשת אותי מאוד בתגובה שלך, כל כך חשוב לי לכתוב את המילים ולוא רק למען האפשרות שהורים שאולי נוהגים כך גם יבחרו להשתנות ולשנות כי כל כך הרבה פעמים ההתנהגות באה ממקום של חוסר מודעות ולא משום סיבה אחרת

    2. הילה, כותבת שוב כי נראה לי שמה שכתבתי לפני שניה נמחק (-: מאוד ריגשת אותי בתגובה שלך, אני מרגישה שחשוב עבורי לכתוב את הדברים האלה , חשוב עבורי לאפשר להורים לקרוא את המילים , הורים עושים את הכי טוב שהם יכולים עבור הילדים שלהם רק שלפעמים אין סינכרון עם הצרכים של הילד ואז מתחיל הכאב ברגע שהבנתי את זה הצלחתי להמשיך הלאה ולהשאיר את הכעס מאחור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות דומות